Chasidut על איוב מא:3

באופן אחר נ"ל המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. כי ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השי"ת למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אמרתי אחכמה (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אחכמה, אבל היא רחוקה ממני דייקא, ועיין בקרבן ראשית. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו ראה דבריך טובים (שמואל ב' טו ג) וכמו ראה דבר ה'. ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. ויש לומר עוד באופן אחר, על פי מה שדרשו רז"ל (נדרים נ"ה.) ממדבר מתנה (במדבר כא יח-כ), אם משים עצמו כמדבר, התורה ניתנה לו במתנה, וכיון שנתנו לו במתנה נחלו אל, שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל, והיינו שנתעצם והבן, דהיינו כמו נחלה, דקיימא לן ירושה אין לה הפסק, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואחר כל הכבוד הזה אם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו שנאמר (במדבר כא כ) ומבמות הגי. ואם כן ראוי לעלות לגדולה, לכך חלק על משה על נשיאותו של אליצפן, דאמר כיון שהשיג ענין פרה אדומה, הרי נחלו אל וראוי הוא לגדולה. אבל שכח סיפא דקרא ומבמות הגי, ואלמלא לא היה שם דעתו על הגדולה, ודאי היה עולה לגדולה. והנה אם כי כבר עלה אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, על אחת כמה וכמה אם הגיס דעתו קודם שעלה שלא יעלה, כמ"ש הבית יוסף (בטור חו"מ סימן א') לישב הסתירה של על שלשה דברים העולם עומד וכו' (אבות פ"א מ"ב), עיין שם. ושורש הדברים הוא, כי כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד וכו', והטעם בזה כי מי שסובר שראוי לכבוד ורודפו, הכבוד בורח ממנו כי באמת אין שום אדם ראוי לכבוד ומעלה, כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), וכמו שנאמר (תהלים סב יג) ולך ה' החסד וגו', (שמות כ ו) ועושה חסד וגו' לאוהביו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', דמן הדין אין מגיע לצפון כלל, רק היא מגודל טיבו ית"ש, ואין החסד ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, והבן זה.

ידבר בביאור פסוק (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם. שהוא כאשר אדם בונה בית או שאר עשיות כזה. צריך להיות עיקר כוונתו בתחילת בנינו כדי לקיים בו מצות ה' כמו מצות עשה של עשיית המזוזה או המעקה במקום שנוהג או בשביל להכניס בו אורחים וכדומה. וישיבתו ואפילו פרנסתו שיהיה לו מהבית הכל יהיה לטפל ועראי נחשב בעיניו כי כל דברי העוה"ז הם הבל ותהו ואינם כדאי לשום הבל כזה עיקר בעיניו ועיקר כוונתו נכון יהיה למען המצו'. כי רב הוא: ובו ט"ו מאמרים

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.
בזוה"ק (שמיני לה:) רבי יצחק פתח ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב ל״ח:ז׳) וכו' ובאורייתא אתברי עלמא וכו' אמרה אורייתא קמיה, האי בר נש זמין למחטי ולארגזא קמך אי לא תאריך רוגזא עליה האיך יקום בעלמא, אמר לה אנא ואת נוקים ליה בעלמא דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים. אמר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, כי בעת השינה אז אין נראה באדם שום יתרון האדם מן הבהמה, כי עיקר יתרון האדם מן הבהמה הוא, כי הבהמה כל אבריה שוים ואין רואים שום חילוק בין אבר לאבר, שאני האדם שהוא הולך בקומה זקופה, והיינו שהראש הוא מלך על כל האברים ומנהיג אותם, ובעת השינה אין אנו רואים זה החילוק, כי אז אין הדעה מושלת. ובעת שאדם עומד בבהירות ועומד בדעה צלולה לפני השי"ת, אז רואה איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אורו ית'. וכמו שאיתא בש"ס (ברכות טו.) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש, ויתפלל. היינו כי יפנה מורה שמסלק ממנו כל הנגיעות עוה"ז ומסיר ממנו כל המותרות, ומה שנשאר אצלו הוא הכל מה שצריך להחיים שלו. ויטול ידיו היינו, כמו שאנו אומרים שאו ידיכם קודש, היינו שמגביה הידים שהם רומזים על הכלי פעולה. ובאמת הם רחוקים ביותר מן הדעת, מ"מ מכליל אותם במחשבה שבראש, היינו שכל מה שהדעת אינו רואה איך שיש בהפעולה הזאת כבוד שמים לא יעשו הידים. ויקרא ק"ש היינו, שמוסר כל הרצונות שלו להשי"ת, ואז ויתפלל, מותר לו לשאול על כל צרכי הגוף, מאחר שסילק הנגיעות מצידו. ומאחר שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, ועבודה צריך להיות בגוף, ממילא צריך לכל הצרכים שמתפלל עליהם כדי להחיות את הגוף, נמצא שכל צרכיו הם כבוד שמים. וכל זה הוא כשאדם עומד בבהירות לפני השי"ת, אז רואה איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור רצונו ית', אבל לפעמים נסתר זה מן האדם, וזה רומז כמו בעת השינה אשר אין הדעת מושלת אז. ע"כ העצה כמו שאיתא בש"ס (ברכות כט:) כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. היינו כי אתה מתירא שמא בתוך הטרדא לא תוכל לחזות באור ד'. לזה הוא העצה שתקבל עליך מלכות שמים קודם שאתה נכנס בהטרדא, ואז אפילו בהטרדא היותר גדולה תוכל לחזור לאור ד', ואז כשעומד בהטרדא מחמת גודל הצעקה הנמצא אצלו בלב, מזה יש לו כח לחזור לאור השי"ת, כי אפילו מן גודל בהירות שאדם עומד לפני השי"ת אין לאדם שום תקיפות וטענה נגד השי"ת, כי אפילו מן שכר מצוה אין לאדם שום תקיפות כי אין לאדם כלום אצל בוראו. וכענין דכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, רק עיקר הטענה שיש לאדם לפעמים, הוא רק בעת שנסתר ממנו אור השי"ת, אז יש לו טענה, כי נשאתני ותשליכני, מדוע מקודם היה לו בהירות גדול ועכשיו נסתר ממנו זה האור. ומזאת הצעקה והטענה שיש לו להשי"ת מאיר לו השי"ת, שאפילו בהטירדא עצמה היה לו קו, אשר מזה הקו היה לו חיבור עם אורו ית', וזה רומז ארך אפים. וזה הענין נמי של שבעת ימי המלואים, כי בכל שבעת ימים היה משה מעמידו ופרקו וביום השמיני העמידו ולא פרקו. וזה מורה כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית ג) מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי, היינו שמזאת הצעקה שהיה אז מעלמין דאתחרבין, מדוע נשאתנו ותשליכנו, נבנה עיקר עולם התיקון. וכמו כן הכא מזאת הצעקה שהיה בשבעת הימים מדוע נסתר ממנו שוב זה האור, ואח"כ ביום השמיני העמידו ולא פרקו, ונבנה אז מזאת הצעקה עיקר עולם התיקון: