מדרש על איוב מא:3

שנו חכמים הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם. ומנין זה תדע לך שכן הוא צא ולמד מן הקב"ה שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום ולא הלך עמהן כדרכיהן ולא שפט אותם כעונותיהם אלא היה להם במדת ענוה שלו. ומנין שכן הוא תדע לך ממאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה לישראל ועד יום הכפורים הם מאה ועשרים יום מיום שעלה משה להר סיני בראשונה להביא תורה לעמו ישראל עד שירד מהר סיני באחרונה בפעם שלישית ואלמלא שנהג הקב"ה עמהם במדת ענוה לא נתנה התורה לישראל. משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שקידש את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה מה עשה המלך שלח והביא אדם אחד לעשות לו שליח בינו לבינה ומראה לו כל החופות שלו וכל החדרים וכל הסתרים שלו ואח"כ אמר לאותו שליח לך לאותה אשה ואמור לה שאין אני צריך משלה כלום אלא תעשה לי חופה קטנה כדי שאוכל ואדור עמה כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבה אהבה גמורה. ועד שהמלך עוסק בחופות ולצוות אל השליח ולשגר אל האשה מתנות מרובות אמרו לו הבריות זנתה אשתך עם אחר מיד מניח המלך את הכל מידו והשליח נדחף לאחוריו ויצא מבוהל מלפני המלך. וכן היה הדבר עם הקב"ה וישראל שנאמר (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך וגו' וכתיב (ש"ה א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא ברוך עושה מעשה בראשית ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים ברוך שזכר את הראשונות והעביר את האחרונות שהיה לו לומר נרדי נתן סרחון ולא לומר נתן ריחו. וכיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהם ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מיד ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והניחו בראש כל אחד מישראל שני כתרים ככתרו של אדם הראשון אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע שנאמר (שם יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכיון שסרחו ישראל במעשה העגל ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ונטלו אותם מהם שנאמר (שם לג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב יכול לעולם ת"ל (ישעיה נה) ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. בלבם לא נאמר אלא על ראשם אלא מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם לישראל לימות בן דוד ולעוה"ב לכך נאמר ושמחת עולם על ראשם. ומה מחשבה היה בדעתו של הקב"ה כך היה בדעתו של הקב"ה כל אומה ומלכות שיבאו ויקבלו את התורה יהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות (שם לב) אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו וכיון שעשו את העגל חזר מלאך המות עליהם שנאמר (במדבר כ״א:י״ט) וממתנה נחליאל ממתן תורה נחלו אל וכיון שעבדו ע"א בא עליהן מלאך המות שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן לאחר שחבלתם מעשיכם כאדם תמותון (תהלים פב). אבל באהרן כתיב (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא וכי תעלה על דעתך שאהרן עובד עבודת אלילים ח"ו אלא לא עבד אהרן ע"א אלא עיכב אותם עד שיבא משה וכדרך שעשה יעקב אבינו שהיה מקיים את כל התורה כולה קודם שניתנה התורה והיה מתכוין לבטל ע"א שנאמר (בראשית ל״ה:ב׳) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר אשר בידם וגו' ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם ומה היה שכרו על אותה מצוה זהו מה שנאמר אח"כ (שם) ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. וכמו כן נתכוין אהרן לבטל ע"א והיה מקיים את התורה קודם שנתנה ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע"ז שנאמר (שמות ל״ב:ל״ה) ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. אמרו חכמים כשירד משה מהר סיני וראה את הסרחון שסרחו ישראל נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהם ושברם מתחת ההר מיד נתאלם משה ושוב לא היה יכול לדבר. מאותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו את התורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות ועל אותו הצער עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות בן דוד ולעולם הבא שנאמר (ישעיהו מ׳:י׳) הנה י"י אלקים בחזק יבוא וגו' ובקבלה הוא אומר (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא לטובתי נשברה רגל פרתי כדי שתהא משכורתי שלמה. וארבעים יום האמצעיים של משה נטל משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה שנאמר (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה והיו ישראל מתאבלין ונוהגין אבילות בעצמן כל אותן ארבעים יום עד שנגלה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים ופתח לו למשה פתח של רחמים ואמר הקב"ה למשה משה מה עושין אותם עניים מנודין לרב מנודין לתלמיד מנודין לי מנודין לך אלא חזור בך והכנס את האהל לתוך המחנה שנאמר (שם לג) ודבר י"י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו מקרא זה איני יודע מהו כשהוא אומר אח"כ ושב אל המחנה מלמד שהקב"ה התיר לו למשה את נדרו וא"ל למשה להכניס את האהל לתוך המחנה. משלו משל למה"ד למלך שהוא כועס על בנו והיה אחד מגדולי המלכות יושב לפניו ומתיירא להציל אותו כיון ששמע שאמר המלך לבנו אתה ריקה אלמלא פלוני אוהבי יושב לפני כבר הכיתיך מכות גדולות אמר אותו אוהב בלבו דבר זה תלוי בי מיד עומד הוא ומציל אותו. וכן לכך נדמה משה באותה שעה וכן מה שנאמר (שם לב) ויחל משה את פני י"י אלקיו ויאמר למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' וכיון שאמר משה אח"כ (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו' מיד היה להם הקב"ה עניו ומחל להם לכן נאמר אח"כ (שם) וינחם ה' על הרעה וגו'. ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית וביום האחרון שבכלם שהוא סוף ארבעים יום גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה"ר ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני ישראל היו בוכים לקראת משה והוא היה בוכה לקראתם עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל וקבל את תשובתם בשרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות ואמר הקב"ה לישראל בני נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו לששון ולשמחה גדולה ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות

רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא (איוב מא, ג), זֶה רַוָּק הַדָּר בַּמְּדִינָה וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמִשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ, לִתֵּן לוֹ בִּשְׁכָרוֹ בֵּן זָכָר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר, עֲתִידָה בַּת קוֹל לִהְיוֹת מְפוֹצֶצֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים וְאוֹמֶרֶת, כָּל מִי שֶׁפָּעַל עִם אֵל, יָבֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם. מִי קִלֵּס לְפָנַי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי בּוֹ נְשָׁמָה. מִי מָל לְפָנַי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בֵּן זָכָר. מִי עָשָׂה לְפָנַי צִיצִית עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ טַלִּית. מִי עָשָׂה מַעֲקֶה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גַּג. מִי עָשָׂה סֻכָּה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ מָקוֹם. מִי הִפְרִישׁ לִי פֵּאָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ שָׂדֶה. מִי הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גֹּרֶן. מִי הִקְרִיב לְפָנַי קָרְבָּן עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בְּהֵמָה. הֱוֵי, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב אוֹ עֵז.

[ב] ר' תנחומה פתח מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא (איוב מא:ג). ר' תנחומה פתר קרייה ברווק שהוא שרויי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים. אמ' הקב"ה, עלי לשלם לו גמולו וליתן לו בן זכר. א"ר ירמיה בר' אלע' עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, הד"ה דכת' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג:כג), כל מי שפעל עים אל יבוא ויטול שכרו. ורוח הקודש אומרת, מי הקדימני ואשלם (איוב שם), מי קילס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפניי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו חצר, מי הפריש לפניי פיאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפרי' לפני תרומה ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה, שור או כשב או עז וג' (ויקרא כב:כז).