Chasidut על אסתר 1:8

והשתיה כדת אין אונס. דכתבתי במקום אחר דהרמב"ם פסק באכילת מצה על ידי אונס שכפאו פרסיים יצא, דמצות אין צריך כונה, ובתקיעת שופר על ידי אונס או בלא כוונה או התוקע לשיר, לא יצא, דמצות צריכות כוונה. והקשה בכסף משנה דהרמב"ם סתר אהדדי, ומשני באכילה על כל פנים עשה מעשה, גם שהי' בלא כוונה יצא. מה שאין כן תקיעת שופר, שהוא תקיעה בעלמא בלא מעשה, ואם גם כוונה אינו, לא עשה ולא כלום, לכך לא יצא, יעו"ש. והכי נמי שתי' היא כמו תקיעת שופר, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (פ"א) ועי"כ, כי אכילה הכוונה על ידי מעשה, שטוחן בל"ב שניים, מה שאין כן שתי' הוא רק על ידי חיך וגרון, כמו דתקיעת שופר שהוא על ידי חיך וגרון, כמבואר שם. וז"ש והשתיה - להמשיך מוח בינה על ידי השתיה, צריך כוונה, לכך אין אונס, שהיא בלא מעשה ואם גם כוונה ליכא אז לא עשה כלום. כי אם בריבוי השתי' ביותר, שעל ידי זה גורם להמשיך גם לניצוץ שבתוך הקליפה, אז אין כוונה מטעם הנ"ל, ולזה אין לחוש כי על ידי ריבוי השתיה ביותר משתכר ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו', וז"ש (אסתר א, ח) כי כן יסד המלך, ר"ל יסוד המלך העליון, שהוא יסוד החכמה, בחינת מרדכי, המתפשט עתה בעולם הארה גדולה, כנודע סוד קריאת המגילה וכו', ומתפשטים בעולמות. וז"ש על כל רב ביתו לעשות כרצון איש זה מרדכי, ר"ל כנודע כי יסוד הנקרא רצון וצנור, ורצון מרדכי הנקרא איש, דהיינו יסוד אבא, הוא לעשות כרצון איש זה המן גם כן, שיבוא הארה על הניצוץ של קליפה המן גם כן. וז"ש כרצון איש זה מרדכי, ורצון איש זה המן.

ועל פי זה נראה לן לבאר בפסוק (אסתר א, ח) לעשות כרצון איש ואיש, ודרשו בש"ס דמגילה (עי' מגילה יב.) כרצון מרדכי והמן וכו'. וי"ל איך נכתב בתורה לעשות כרצון המן. הגם דפי' מהרש"א והרי"ף וכו', יעו"ש. ועל מה נפקותא יש בזה. ועוד איך שייך זה לדורות, שהתורה נצחית.