Chasidut על אסתר 4:1

(ה) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). דהנה הבעל הלכות גדולות מונה מצות קריאת המגילה בתוך שאר המצות שניתנו למשה מסיני, והנה הרמב"ם בספר המצות השיג על הבעל הלכות גדולות בזה, דאיך יתכן קריאתה להנתן בסיני, הלא כל ענין מעשה אחשורוש והמן לא היה רק אחר החורבן בית ראשון אשר מזה נמשך קריאת המגילה, ובזמן נתינת התורה במעמד הנבחר עוד לא נעשה ולא נשמע מהנס הלזה. והנה הרמב"ן ז"ל תירוץ דברי הבעל הלכות גדולות, והביא ראיה מהגמרא מגילה (דף ז' ע"א) מה דדרשו על הפסוק (שמות יז יד) כתוב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה, עד כאן. הרי חזינן דקריאת המגילה ניתנה למשה, והרבה עוד להביא ראיות מהירושלמי (מגילה פ"א ה"ה), עיין שם בספר המצות שלו. ובזה פירש היפה מראה סיפא דקרא ושים באזני יהושיע, דקשה הלשון ושים באזני, דמורה שילחוש לו באזניו דרך סוד נסתר מהמון, והלא כל התורה שבכתב ושבעל פה למד משה עם כל ישראל. אבל הענין הוא, דבאמת דבימי מרדכי ואסתר היו צריכים לתשובה גדולה, וכמאמר רז"ל (מגילה דף י"ב.) מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, וכאשר באמת עשו כל ישראל שבדור ההוא תשובה שלימה ותיקנו מה שפגמו. והנה אם היה נגלה ונתפרסם מקודם נפילת המן הצר הצורר ותשועתם וכל המעשה מראש ועד סוף, בודאי מורא לא היה עולה על ראשם מגזירת המן, וממילא לא היה סיבה המביאם לעשות תשובה. לזה נסתר מהמון מצות קריאת המגילה בשעת מתן תורה, ולא נמסר רק למשה לבדו והוא מסרה ליהושע, וכן כל ראש הדור מסר זה בדרך סוד לראש הדור שלאחריו עד מרדכי. והיינו כתיב זאת וגו' בספר מה שכתוב במגילה, ושים באזני יהושע באזני דייקא, והבן עד כאן. ובזה פירשתי הפסוק (אסתר ד' א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו'. דהנה מרדכי אשר הוא היה אז ראש הדור, ולו נמסר מהיחידי סגולה שקדמוהו כל הענין הגזירה וגם ההצלה, באמת לא פחד ולא היה ירא מגזירת המן, ומה שהרעיש כל כך לא היה רק לנגד ההמון עם כדי שיעשו תשובה בלב שלם, והיינו ויקרע מרדכי וגו' ויצא בתוך העיר ויזעק וגו' דהיינו בפני ההמון, אבל הוא בעצמותו ידע שפיר כנ"ל. והנה איתא במדרש דמה שאמרו נעשה ונשמע והקדימו העשיה לשמיעה, כיוונו בזה שישמעו לעתיד אם יבא אליהם עוד ציוה מהשי"ת. ועל פי דברי המדרש יתכן לומר גם כן דנשמע מוסב על קריאת המגילה, דידוע מרז"ל (שבת פ"ח ע"א) דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, עלו ונתעלו למדריגה גדולה, ויתכן דהשיגו אז ברוח הקודש כל ענין המגילה כמו שנמסר למשה. ועל זה אמרו נשמע, ר"ל נשמע קריאת המגילה, דעל מצוה זו נופל לשון שמיעה, והבן. ועל פי הדברים האלה נבא אל כונת המדרש הנ"ל שהתחלנו, דהנה רש"י (ד"ה תקחו) פירש ג' תרומות נאמרו כאן, ואחת מהם תרומת המזבח השקלים לקנות מהם קרבנות ציבור. והנה איתא במסכת מגילה (דף י"ג:) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים וכו', לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו על ידי גזירת המן נצמח הבאת שקלים. והיינו דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דפירושו הוא נשמע קריאת המגילה כנ"ל דידעו והשיגו כל זה ברוח הקודש, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה להקדים שקליהן לשקליו, כפירוש רש"י דמוסב על תרומת המזבח דהיינו השקלים, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה בְּחִינַת פּוּרִים, כִּי הָמָן עֲמָלֵק הוּא בְּחִינַת כְּפִירוֹת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעִקַּר הַכְּפִירוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת הֵם בָּאִים עַל יְדֵי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא לָהֶם תֵּרוּץ עַל פִּי שֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי כְּמוֹ הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה. וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת הֵם בַּשֵּכֶל הַמַּקִּיף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם הָיוּ מַשִּיגִין זֶה הַשֵּכֶל שֶׁל הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה וְכַיּוֹצֵא הָיָה מִתְבַּטֵּל מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי וְהָיָה מִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה לְגַמְרֵי וְכַמְבֹאָר כָּל זֶה בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. אֲבָל הָמָן עֲמָלֵק, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶפִּיקוֹרוֹס וְכוֹפֵר, לֹא הָיָה מַאֲמִין בָּזֶה שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת שֵֹכֶל הַמַּקִּיף שֶׁשָּׁם מִתְבַּטְּלִין כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְעַל כֵּן רָצָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִשְֹרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי קֻשְׁיוֹת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת אֵלּוּ וְעַל כֵּן עָשָֹה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְזֶה בְּחִינַת כְּפִירוֹת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְעַל כֵּן רָצָה לְהַעֲבִיר אֶת יִשְֹרָאֵל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַשֵּכֶל הַמַּקִּיף הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת סְגֻלָּה וְיִשְֹרָאֵל נִקְרְאוּ עַם סְגֻלָּה, כִּי הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג אֲשֶׁר בָּחַר עַם מִתּוֹךְ עַמִּים וְכַמְבֹאָר כָּל זֶה בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְעַל כֵּן עִקַּר קִיּוּם יִשְֹרָאֵל עַם סְגֻלָּה הוּא רַק כְּשֶׁמֵּאִיר הַשֵּכֶל הַמַּקִּיף הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת סְגֻלָּה וְכַנַּ"ל. אֲבָל הָמָן שֶׁכָּפַר בְּהַמַּקִּיפִים הַנַּ"ל בִּבְחִינַת הַסְּגֻלָּה עַל כֵּן הָיָה שֹוֹנֵא יִשְֹרָאֵל עַם סְגֻלָּה וְרָצָה לְהַעֲבִירָם מִן הָעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם, כִּי גָּבְרָה שִֹנְאָתוֹ עֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר נִבְחֲרוּ מִכָּל הָעַמִּים. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר בְּהַמְּסִירָה שֶׁלּוֹ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד וְכוּ' וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל עָם וְכוּ' (אֶסְתֵּר ג). כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת סְגֻלָּה וּמַקִּיף שֶׁשָּׁם בְּזֶה הַשֵּכֶל הַכֹּל נָכוֹן וְאֵין שׁוּם קֻשְׁיָא כְּלָל רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג זֹאת בְּזֶה הָעוֹלָם, אֲבָל הָרָשָׁע הַזֶּה, יִמַּח שְׁמוֹ, לֹא רָצָה לְהַאֲמִין בָּזֶה עַל כֵּן חָרַק שִׁנָּיו עַל עַם קָדוֹשׁ יִשְֹרָאֵל עַם סְגֻלָּה מַדּוּעַ נִבְחֲרוּ מִכָּל הָעַמִּים לִהְיוֹת דָּתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל עָם וְכוּ'. וְעִקַּר הִתְגַּבְּרוּתוֹ הָיָה בִּזְמַן הַגָּלוּת בָּבֶל בְּסוֹף הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁאָז הָיָה בְּחִינַת שֵׁנָה, כַּמְבֹאָר בַּכְּתָבִים, כִּי שֵׁנָה הִיא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמּוּבָא שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל שֶׁלִּפְעָמִים הַמֹּחִין וְהַמַּקִּיפִים הַנַּ"ל הֵם בְּהֶעְלֵם וְעִבּוּר וְאָז יָפָה צְעָקָה לָאָדָם וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן רָצָה הָמָן הָרָשָׁע לְהִתְגַּבֵּר בִּזְמַן הַשֵּׁנָה, דְּהַיְנוּ בִּזְמַן הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶעְלֵם, וְאָז כְּשֶׁאֵין שׁוּם שֵֹכֶל הַמַּקִּיף מֵאִיר וּמִתְגַּלֶּה כִּי הֵם בִּבְחִינַת שֵׁנָה בְּהֶעְלֵם וְעִבּוּר. וְעַל כֵּן אָז רָצָה לְהִתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם עַל יְדֵי הַקֻּשְׁיוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת מַקִּיפִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הָיָה עֲצָתָם לַעֲשֹוֹת עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי, כִּי הַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֵם כְּנֶגֶד חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה (וְכַמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֵם כְּנֶגֶד נוּן יוֹם שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהֵם בְּחִינַת נוּן שַׁעֲרֵי בִּינָה כַּיָּדוּעַ). וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג, כַּמּוּבָא, כִּי הוּא בְּחִינַת מַקִּיפִים עֶלְיוֹנִים הַנַּ"ל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגָם בְּזֶה הָעוֹלָם בְּשׁוּם אֹפֶן וְרָצָה הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי עַל עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְהַתְּלִיָּה הִוא שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ עַד רֹאשׁ הָעֵץ וּמַשְׁלִיכִין אֶת הָאָדָם מִשָּׁם, הַיְנוּ שֶׁרָצָה לְהַעֲלוֹת אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי, שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל, עַד רֹאשׁ הָעֵץ שֶׁגָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הַיְנוּ עַד בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵֹכֶל הַמַּקִּיף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ כַּנַּ"ל וּלְהַשְׁלִיכוֹ מִשָּׁם חַס וְשָׁלוֹם. כִּי רָצָה הָמָן לְהַכְנִיסוֹ בְּתוֹךְ חֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת שֶׁל זֶה הַשֵּכֶל הַמַּקִּיף הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים וּלְהַשְׁלִיכוֹ מִשָּׁם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בְּזֶה הַשֵּכֶל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם. וְרָצָה הָמָן לְהִתְגַּבֵּר עַל מָרְדְּכַי בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת שֶׁל זֶה הַשֵּכֶל הַנַּ"ל כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל מִשָּׁם חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה בְּחִינַת תְּלִיָּה עַל עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֵֹכֶל הַמַּקִּיף הָעֶלְיוֹן הַנַּ"ל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הָיְתָה בֶּאֱמֶת עֵת צָרָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיְתָה מֵאַחַר שֶׁהִתְגַּבֵּר בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת אֵלּוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא לָהֶם תֵּרוּץ עַל פִּי שֶׁכָּל אֱנוֹשִׁי כִּי הֵם בַּשֵּכֶל הַמַּקִּיף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ כַּנַּ"ל, בִּפְרָט שֶׁהִתְגַּבֵּר בְּעֵת שֶׁהַמֹּחִין בְּהֶעְלֵם וְעִבּוּר בִּבְחִינַת שֵׁנָה כַּנַּ"ל. אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ עָשָֹה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְהָיָה אָז בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מָרְדְּכַי. וּמָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת עַתִּיקָא כִּי מִשָּׁם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְכַמּוּבָן בִּפְרִי עֵץ חַיִּים. וּבְחִינַת מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הָאוֹר הַסָּתוּם וְהַגָּנוּז מְאֹד בְּחִינַת עַתִּיקָא טָמִיר וּסְתִים שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמַּקִּיפִים הָעֶלְיוֹנִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם טְמִירִים וּסְתוּמִים, כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, וּמָרְדְּכַי הוּא בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת הָאוֹר הַגָּנוּז הַזֶּה, כַּמּוּבָן בִּפְרִי עֵץ חַיִּים בְּחִינַת וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכַי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן הָיָה לְמָרְדְּכַי כֹּחַ לְהַכְנִיעַ קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהָיָה מִתְגַּבֵּר עַל יְדֵי הַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מִשֵּכֶל הַמַּקִּיף שֶׁהוּא טָמִיר וְסָתִים וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן כַּנַּ"ל. כִּי מֵאַחַר שֶׁאֲחִיזַת מָרְדְּכַי הָיָה מִבְּחִינַת הָאוֹר הַגָּנוּז הַזֶּה בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת, עַל כֵּן הָיָה לוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיעוֹ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת עֲדַיִן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מֵחֲמַת שֶׁשֹּׁרֶשׁ מָרְדְּכַי הָיָה מִשָּׁם בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת כַּנַּ"ל הָיָה לוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיעוֹ לְבַטֵּל כָּל הַמְּבוּכוֹת הַנַּ"ל וּלְהַרְאוֹת בַּשֵּכֶל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג חֲקִירוֹת אֵלּוּ וּלְהַכְנִיס אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בָּעוֹלָם, כִּי הָיָה לוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיעַ קְלִפַּת הָמָן וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָֹה (אֶסְתֵּר ד), כִּי שָׁרְשׁוֹ הָיָה מִבְּחִינַת הַשֵּכֶל הַגָּנוּז הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם הַבְּחִירָה וְהַיְדִיעָה כֻּלּוֹ חַד וְזֶה בְּחִינַת וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָֹה, כִּי הַבְּחִירָה הִיא בְּתוֹךְ הַיְדִיעָה רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג זֹאת בְּשׁוּם אֹפֶן רַק מָרְדְּכַי הָיָה מִבְּחִינַת הַשֵּכֶל הַמַּקִּיף הַזֶּה שֶׁהוּא טָמִיר וּסְתִים כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (שָׁם ח) וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְכוּ', זֶה בְּחִינַת לֶעָתִיד לָבוֹא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמַּקִּיפִים הַנַּ"ל שֶׁיִּתְגַּלּוּ לֶעָתִיד, כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. כִּי עֲטָרָה הִוא בְּחִינַת מַקִּיף וְזֶה בְּחִינַת וַעֲטֶרֶת זָהָב הַנַּ"ל הַנֶּאֱמַר בְּמָרְדְּכַי, הַיְנוּ שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת מַקִּיפִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲטָרוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וְכוּ', כִּי הַלְּבוּשִׁים הֵם בְּחִינַת מַקִּיפִים, כַּמְבֹאָר שָׁם עַל פָּסוּק עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וְכוּ', כִּי מָרְדְּכַי, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת אוֹר הַגָּנוּז כַּנַּ"ל, הוּא זוֹכֶה לְכָל הַמַּקִּיפִים כַּנַּ"ל:

באופן אחר אמרתי לישב קושיא הנ"ל (ב"י או"ח סי' תר"ע) למה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים. גם מה שיש לדקדק בלשון הגמרא דשבת (דף כ"א:) בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמני אינון וכו', לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. דלמה המתינו על שנה אחרת, הוה להו לתקן תיכף אחר הנס שיהיה בכל שנה יום טוב כשיגיע זמן זה. וכן בנוסח על הניסים דחנוכה ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דתיבת כהיום הזה אין לו ביאור. ועוד יש לדקדק דאמר קודם ולך עשית שם גדול וכו' ולעמך ישראל וכו', הלא השם הגדול נסבב מן הישועה, והוה ליה לסדר מן הקודם אל המאוחר. ועוד דכבר אמר לעיל מסרת גבורים וכו' והיינו הישועה והפורקן, ולמה כפל הדברים. ועוד יש לדקדק דקדוק עצום, דלמה בעל הניסים דפורים לא נסדר רק הנס, ולא נאמר כלל מה שקבעו ותקנו אחר כך, וכאן נאמר מה שתקנו אחר כך. וכדי לישב כל זה, נראה להקדים מ"ש בספר קדושת לוי בענין חנוכה בקדושה שניה, הטעם דלא נקבע לקרות מגילת חשמונאים כמו מגילת אסתר, כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זוהר ח"א ה' ע"א), והמתנהגים על פי התורה אינם צריכים לשום פעולה גשמיות, וכזה היה הנס של מרדכי ואסתר שלא עשו שום פעולה, לכן זה הנס קורין המגילה והיא תורה. אבל נס חשמונאי שהיה איזה סיוע ופעולה גשמיות ממעשה תחתונים שהיה דרך מלחמה, והתורה היא כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם חטא אדם הראשון, שכל הטבעים יעשו שליחות בשר ודם בלי שום פעולת התחתונים, לכך אין קורין מגילת חשמונאים, כי רצונינו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום פעולה גשמית רק תפלה ותחתונים. וזהו עשאום ימים טובים, כלומר שגרמו שנפתחו למעלה האורות מאליהן כמו יום טוב, וקבעום למטה בהלל והודאה, עיין שם. ומבואר שם שרצו להמשיך לדורות בבחינה יותר גבוה ממה שנעשה בזמן הנס, והיינו יום טוב שנפתחין האורות מאליהן. ונתבאר עוד שם דעל ידי הדלקת נרות נפתחין האורות, ור"ל דזה איננו פעולה גשמית, רק פעולת מצוה ונמשך למטה על ידי הלל והודאה, והבן. והנה לפי זה יתכן דבשנה אחרת בזמן ההוא המעותד לטוב, פעלו על ידי המצוה ומעשיהם הטוב וטוב כונתם, להמשיך בבחינה היותר גבוה ממה שנעשה בזמן הנס. ועל פי זה נתיישב קושיא הנ"ל למה נקבע יום אחד יותר ממה שנעשה בו הנס, דא' הוא כנגד הבחינה היותר גבוה שנמשך שלא היה בזמן הנס, ונתקן הדלקה דעל ידי הדלקה נפתחין האורות כנ"ל. ועל פי זה יתבאר לשון הגמרא הנ"ל לשנה אחרת עשאום ימים טובים, דהיינו בבחינת יום טוב שלא היה בזמן הנס, רק הם פעלו זאת לשנה הבאה, וקבעום למטה ולדורות בהלל והודאה כנ"ל. והנה קריאת המגילה שהיא תורה לא נתחדשה אז, כי כל התורה ניתנה למשה, וכמבואר להדיא בירושלמי דמגילה (פ"א ה"ה) המגילה הזאת ניתנה למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ועיין מ"ש בפסוק (אסתר ד א) ומרדכי ידע וגו', וכל התקונים הלא נכתב הכל במגילה, ואם כן לא נתחדש שום דבר. אבל בנס דחשמונאים שלא היה בשלמות כפי שורת התורה, וכפי כונת הבריאה מתחילה שכל העולמות יעשו טובת ישראל בלי שום פעולה גשמית, תקנו הם מה שתקנו. ועל פי זה יתבאר ומדוקדק היטב הלשון שתקנו בעל הניסים, כי בעל הניסים דפורים לא נאמר רק ואתה ברחמך וכו', ולא נזכר שום פעולה גשמית, לכך לא נזכר מה שתקנו, כי הם לא תקנו דבר, רק מרדכי עשה כפי מה שנמסר לו. אבל בחנוכה נאמר ואתה ברחמיך וכו' עמדת להם וכו', להם דייקא וכמפורש להדיא אחר כך מסרת גבורים ביד חלשים, ועל כל פנים כפעולת מלחמה מכוסה בטבע, לכך מסיים ולך עשית וכו' בעולמך, כי אומות העולם אינם מבינים הראוי להעשות על פי שורת התורה, אבל ולעמך ישראל שקבלו התורה, עשית תשועה גדולה ופורקן רק כהיום הזה שמתנהג בטבע, אבל לא כתחילת הבריאה הנעשה בכונת התורה בלי פעולה כלל, והבן כי נכון הוא בס"ד.