אגרא דכלה
בא"ד. בריית שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך (בראשית א ב) ויאמר וכו' (בראשית א ג). המשיך הסיפור עד ויאמר, מפני שתיבת והארץ הוא שם דבר, לא שייך לומר בוי"ו שבה שמורה על הפועל בזמן רק שהיא נוספת (וגם שהיא בשו"א. וכן וא"ו דורו"ח אלקים), מה שאין כן ויאמר אינו שם דבר (גם הוא בפת"ח), הוי"ו שבה מורה על הפעולה בזמן (הרא"ם). והסמיך ויאמר לתיבת וחושך, להורותנו סיבת הציווי לאור, הוא בסיבת החושך (הרא"ם):
אגרא דכלה
דבר אחר. הואיל והביא הפסוק מפרשו גם כן בענין אחר. או יאמר דהכי נמי רוצה לפרש תיבת בראשי"ת, כי הנה מעשה הרשעים הם מצד הקליפות המסיתים אותם ומטים עקלקלותם. והנה הכסיל מתמיה על זה דהרי גם הקליפות נבראים והשי"ת מחיה את כולם, והיכן יתהווה זה להיותם מתנגדים לאלקותו ית'. והמשכילים יבינו שהכל נברא כדי שיהיה עולם הנסיון והבחירה חפשית, ואם כן גם השטן לשם שמים נתכוין לעשות מצותיו ית', ורצונו שיתגבר עליו האדם כמשל הזונה בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א). ובזה יובן מ"ש איוב רבש"ע בראת צדיקים בראת רשעים, והרי השי"ת אינו גוזר על הטיפה רק חכם וטיפש וכיוצא, אבל צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט"ז ע"ב). אבל הכוונה על מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, דהיינו יצר הטוב ויצר הרע המסית את האדם. וזה שדרש והוא גלי עמיקתא ומסתורתא ידע מה בחשוכא, הכל על מעשיהם של רשעים היינו הקליפות, שח"ו לומר שהוא נגדיי לאלוקית ונמצאים בעצמם, רק הש"י מחיה את כולם וקרא אותם עמיקתא ומסתרתא וחשוכא, הכוונה כי מדוריהם בחצי טהירו התחתונה, ששם לא הגיע רזא דמחשבה להיות ציור למלך הכבוד, רק הוא מקום החשך ואבדון נוקבא דתהומא רבה. ואמרו ידע מה בחשוכא, להורות שידע מהם כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), והמשכילים יבינו גם הפסוקים שהביא לראיה הכל מודים על הדבר הזה (עיין בשערי גן עדן שער א' ותבין כל זה), ונהור"א עמי"ה שר"א אלו מעשיה"ם ש"ל צדיקי"ם, מה שעולה בכל פעם על ידי מעשה הצדיקים ניצוץ קדוש העולה ממעמקים ונעשה ציור למלך הכבוד ומחדש השי"ת בטובו בכל יום מעשה בראשית. ועוד תבין על מעשה בראשית גופיה ונהורא עמיה שרא, המשכילים יבינו שנשמות הצדיקים אותם שראויים לבא לידי ציור עלו במעשה בראשית מתוך חצי טהירו התחתונה שהוא מקום החשך למקום האור ונכללו במלכות שמים, והבן. (והנה בזה נוכל לפרש בראשית), וידעתי כי לא יובנו דברי אלה למי שאינו שוקד על דלתי החכמה. ועל זה קאמר אחר כך אמר רבי אבא פרונגיא ונהורא עמיה שרא זה מלך המשיח, כי אז יתוקן העולם במלכות וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והבן. והנה בזה נוכל לפרש בראשי"ת ב' ראשי"ת, שהכל נברא במאמרו ואין שום דבר נמצא בעצמו, דהיינו את השמים מעשיהם של צדיקים, ואת הארץ מעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום (בראשית א ב), בין והתבונן שהיו הקליפות מתגברים ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), כנ"ל על ונהורא עמיה שרא, שיעלו האורות היינו מעשה הצדיקים למקום האור, וכן רוחו של מלך המשיח, והבן מאוד כי עמוק הוא ואי אפשר להרחיב הביאור רק מפה אל פה ומאזן לאזן, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו:
אגרא דכלה
עוד הקדמה ד' מספר הנ"ל מערכת הכ' סימן א' וז"ל, אות כ"ף כפופה רחל הכופפות רגליה שלא יאחזנה החיצונים, וכף פשוטה בעלמא דדכורא, וכל כ"ף מורה על כתר, עכ"ל. עוד הקדמה ה' מספר הנ"ל מערכת מ"ם סימן א', הנה אות המ"ם פתוחה מלכות בהארת בינה בה, וגם פתוחה אחר הזיווג וסתומה קודם כן, אך אימא נקרא מ"ם סתומה וכו' עיין שם עכ"ל. וכבר ידעת שתיבות מאמ"ר יקרא גם כן למעלה באימא, בסוד (בראשית א ג) ויאמ"ר אלקים דמעשה בראשית, ויצדק מאמ"ר במלכו"ת בסוד עשה מאמ"ר (יבמות י"ז ע"א) שהיא כינוי לקידושין, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: