תפארת יוסף
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת וגו'.
כתיב (איוב ט״ו:ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. איתא בזוה"ק (ויגש רז.) ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, עלמא עלאה לא אתברי אלא מגו חכמה ועלמא תתאה לא אתברי אלא מגו חכמה תתאה וכו' כונן שמים מאי כונן וכו' בכל יומא אתקין ליה והיינו רזא דכתיב ושמים לא זכו בעיניו וכי ס"ד דגריעותא דשמים חשיבותא הוא וכו' ובגין כך כונן שמים בתבונה מאן שמים דא הוא רזא דאבהן וכו'. אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (בראשית יז.) שמזה המאמר יהי רקיע נתהוה מחלוקת בעולם. וזה לשון הזוה"ק, יהי רקיע הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין למיין תתאין ברזא דשמאלא ואתברי הכא מחלוקת ברזא דשמאלא וכו' (עיי"ש היטב) וכן מסיים (שם) הזוה"ק שמזה נתהוה מחלוקת שמאי והלל. וענין בזה, כי אם יכיר האדם אחדות ד' מפורש בזה העולם, שיכיר שהכל נכלל באחדותו ית', אז אין שום מקום לעבודה, אך יען שהשי"ת רצה שיהיה מקום לעבודת ישראל, לזה הציב השי"ת התחלקות המדות, כמו שכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ד' הממלכה וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה לא:) בשני חלק מעשיו ומלך עליהם, שזה רומז שהציב השי"ת התחלקות המדות ועל ידי זה יהיה מקום לעבודה, ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהלל מאד (תהילים מ״ח:ב׳) אימת אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' ובגין דא תושבחתא דא בשני וכו'. שכפי הענין גדול רומז על מדת חסדו ית', ולמה אומרים אותו בשני, אך לזה מתרץ הזוה"ק (שם) שעיקר גדולת השי"ת מכירים אנו בשני, שמזה שאנו רואין שכל כך הגדיל חסדו עד שהציב השי"ת מדת הגבורה שרומז על צמצום, היינו שמזה אנו מצמצמין עצמנו, עי"ז יכולים אנו להגיע לאורו ית', מזה ניכר גדולת ד' מאד. ונמצא מכוון מאד מאמר הזוה"ק, שהמאמר יהי רקיע שמורה שהשי"ת חפץ בעבודת ישראל, והציב מסך בין אורו ית' ובין הבריאה, נסתעף מזה שהציב השי"ת התחלקות המדות בזה העולם, ומזה נסתעף מחלוקת כידוע. והנה כל זמן שאדם מכיר שהמדות האלה הציב השי"ת לטובת האדם, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, ומכיר שאין שום מקום אצלו שיהיה כ"כ נתרחק מאור ד' שלא יוכל להחזירו להשי"ת, ואז נקרא עדיין מחלוקת לשם שמים. וזה מורה מאמר הזוה"ק ששמים הוא רזא דאבהן, והיינו שזה מורה שעוד לא נתרחקו המדות ממקורם, שמכיר האדם שאין שום התנגדות בין המדות אלא שדבוקים במקורם, אבל אם כ"כ נתרחקו שכבר יש מקומות שנדמה לאדם שזה המקום אין ביכולתו להחזירו לאור ד', ואז נדמה להאדם שהמדות המה באמת הופכיים ויש התנגדות ביניהם, ואז נקרא מחלוקת שלא לשם שמים. זה מורה מה דאיתא בזוה"ק (קרח קעו.) ת"ח קרח אזיל בתר מחלוקת מאי מחלוקת פלוגתא פלוגתא דלעילא ותתא וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום ומאן דפליג על שלום פליג על שמא קדישא וכו'. והיינו שהשיג שיש הבדל בין המדות, וזה רומז פלוגתא דעלאה ותתאה. ולזה האדם יכול לדמות שיש לו איזה כח פעולה, וזה מורה דפליג על שלום פליג על שמא קדישא, וזה נקרא מחלוקת שלא לשם שמים שכ"כ התחלקות נסתעף ממאמר יהי רקיע, עד שהוא שלא לשם שמים. והנה איתא במדרש (תנחומא קרח) ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית, מה עשה קרח נתעטף בטלית שכולה תכלת, הלך אצל משה ואמר זה חייבת או פטורה א"ל חייבת, התחיל לשחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר טלית שכולה תכלת חייבת וכו'. וענין בזה כמו דאיתא בירושלמי (מעשרות פרק ה) לית רבוע מששת ימי בראשית, והיינו שזה רומז שאצל השי"ת עומד כל הבריאה בשוה לפניו ואין שום מקום שנתרחק מנקודה האמצעית, שזה רומז עיגול. ואצל האדם מורה שאין שום מקום שיכול לומר עליו שזה המקום נתרחק מאור ד' ולא יוכל להחזירו להשי"ת פנים בפנים. וזה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם נמצא רבוע, ורבוע מורה שיש לו קצוות שנתרחק מנקודה האמצעית, ורומז על פסיעה לבר, שכבר יש מקומות אצל האדם שיוכל לומר עליו שזה נתרחק מאד מאור ד'. ועל כוונה זאת ניתנה מצות ציצית בבגד שיש לו ד' כנפות, שע"י המצוה יזכיר אותו להחזירו לאור ד', שאף שרומז על פסיעה לבר, עכ"ז יזכיר אותו להחזירו להשי"ת. וזה הענין שטען קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, וכמו שאיתא הלשון במדרש נתעטף בטלית שכולה תכלת, והיינו שטען שבאמת הוא מוקף באור השי"ת שלא יוכל לעשות היפך מרצונו ית'. ועוד זאת טען שתפיסת האדם יתבטל לגמרי ואין שום פסיעה לבר אצל האדם א"כ לא צריך כלל לעבודה. אכן ע"ז רומז מצות ציצית כמו שאיתא (תנא דבי אליהו) שמצות ציצית ניתן אחר חטא מקושש וזה לשונו (שם) א"ל הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת אמר משה לפניו רבש"ע איני יודע, אמר לו הקב"ה אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפלין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל ביום השבת שאין לו תפלין לכן חלל זה את השבת, א"ל הקב"ה צא וברור להם מצוה אחת שיהיה נוהג גם בשבתות וימים טובים זה מצות ציצית וכו'. והיינו שזה רומז שהשי"ת נתן להם מצות ציצית לישראל, שהן אמת שבשורשם הם מוקפים באורו של השי"ת, אך יען שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, על כן הציב השי"ת שפעמים יתכן לאדם פסיעה לבר, ויהיה מקום נסתר אצל האדם, ועל ידי מצות ציצית תוציא יקר מזולל, והיינו שהאדם העובד ד' מוציא אותו מתוך ההסתר ומגיע בחזרה לפני השי"ת, אז יש לו חלק בעבודה והעבודה נקראת על שמו:
כתיב (איוב ט״ו:ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. איתא בזוה"ק (ויגש רז.) ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, עלמא עלאה לא אתברי אלא מגו חכמה ועלמא תתאה לא אתברי אלא מגו חכמה תתאה וכו' כונן שמים מאי כונן וכו' בכל יומא אתקין ליה והיינו רזא דכתיב ושמים לא זכו בעיניו וכי ס"ד דגריעותא דשמים חשיבותא הוא וכו' ובגין כך כונן שמים בתבונה מאן שמים דא הוא רזא דאבהן וכו'. אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (בראשית יז.) שמזה המאמר יהי רקיע נתהוה מחלוקת בעולם. וזה לשון הזוה"ק, יהי רקיע הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין למיין תתאין ברזא דשמאלא ואתברי הכא מחלוקת ברזא דשמאלא וכו' (עיי"ש היטב) וכן מסיים (שם) הזוה"ק שמזה נתהוה מחלוקת שמאי והלל. וענין בזה, כי אם יכיר האדם אחדות ד' מפורש בזה העולם, שיכיר שהכל נכלל באחדותו ית', אז אין שום מקום לעבודה, אך יען שהשי"ת רצה שיהיה מקום לעבודת ישראל, לזה הציב השי"ת התחלקות המדות, כמו שכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ד' הממלכה וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה לא:) בשני חלק מעשיו ומלך עליהם, שזה רומז שהציב השי"ת התחלקות המדות ועל ידי זה יהיה מקום לעבודה, ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהלל מאד (תהילים מ״ח:ב׳) אימת אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' ובגין דא תושבחתא דא בשני וכו'. שכפי הענין גדול רומז על מדת חסדו ית', ולמה אומרים אותו בשני, אך לזה מתרץ הזוה"ק (שם) שעיקר גדולת השי"ת מכירים אנו בשני, שמזה שאנו רואין שכל כך הגדיל חסדו עד שהציב השי"ת מדת הגבורה שרומז על צמצום, היינו שמזה אנו מצמצמין עצמנו, עי"ז יכולים אנו להגיע לאורו ית', מזה ניכר גדולת ד' מאד. ונמצא מכוון מאד מאמר הזוה"ק, שהמאמר יהי רקיע שמורה שהשי"ת חפץ בעבודת ישראל, והציב מסך בין אורו ית' ובין הבריאה, נסתעף מזה שהציב השי"ת התחלקות המדות בזה העולם, ומזה נסתעף מחלוקת כידוע. והנה כל זמן שאדם מכיר שהמדות האלה הציב השי"ת לטובת האדם, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, ומכיר שאין שום מקום אצלו שיהיה כ"כ נתרחק מאור ד' שלא יוכל להחזירו להשי"ת, ואז נקרא עדיין מחלוקת לשם שמים. וזה מורה מאמר הזוה"ק ששמים הוא רזא דאבהן, והיינו שזה מורה שעוד לא נתרחקו המדות ממקורם, שמכיר האדם שאין שום התנגדות בין המדות אלא שדבוקים במקורם, אבל אם כ"כ נתרחקו שכבר יש מקומות שנדמה לאדם שזה המקום אין ביכולתו להחזירו לאור ד', ואז נדמה להאדם שהמדות המה באמת הופכיים ויש התנגדות ביניהם, ואז נקרא מחלוקת שלא לשם שמים. זה מורה מה דאיתא בזוה"ק (קרח קעו.) ת"ח קרח אזיל בתר מחלוקת מאי מחלוקת פלוגתא פלוגתא דלעילא ותתא וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום ומאן דפליג על שלום פליג על שמא קדישא וכו'. והיינו שהשיג שיש הבדל בין המדות, וזה רומז פלוגתא דעלאה ותתאה. ולזה האדם יכול לדמות שיש לו איזה כח פעולה, וזה מורה דפליג על שלום פליג על שמא קדישא, וזה נקרא מחלוקת שלא לשם שמים שכ"כ התחלקות נסתעף ממאמר יהי רקיע, עד שהוא שלא לשם שמים. והנה איתא במדרש (תנחומא קרח) ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית, מה עשה קרח נתעטף בטלית שכולה תכלת, הלך אצל משה ואמר זה חייבת או פטורה א"ל חייבת, התחיל לשחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר טלית שכולה תכלת חייבת וכו'. וענין בזה כמו דאיתא בירושלמי (מעשרות פרק ה) לית רבוע מששת ימי בראשית, והיינו שזה רומז שאצל השי"ת עומד כל הבריאה בשוה לפניו ואין שום מקום שנתרחק מנקודה האמצעית, שזה רומז עיגול. ואצל האדם מורה שאין שום מקום שיכול לומר עליו שזה המקום נתרחק מאור ד' ולא יוכל להחזירו להשי"ת פנים בפנים. וזה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם נמצא רבוע, ורבוע מורה שיש לו קצוות שנתרחק מנקודה האמצעית, ורומז על פסיעה לבר, שכבר יש מקומות אצל האדם שיוכל לומר עליו שזה נתרחק מאד מאור ד'. ועל כוונה זאת ניתנה מצות ציצית בבגד שיש לו ד' כנפות, שע"י המצוה יזכיר אותו להחזירו לאור ד', שאף שרומז על פסיעה לבר, עכ"ז יזכיר אותו להחזירו להשי"ת. וזה הענין שטען קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, וכמו שאיתא הלשון במדרש נתעטף בטלית שכולה תכלת, והיינו שטען שבאמת הוא מוקף באור השי"ת שלא יוכל לעשות היפך מרצונו ית'. ועוד זאת טען שתפיסת האדם יתבטל לגמרי ואין שום פסיעה לבר אצל האדם א"כ לא צריך כלל לעבודה. אכן ע"ז רומז מצות ציצית כמו שאיתא (תנא דבי אליהו) שמצות ציצית ניתן אחר חטא מקושש וזה לשונו (שם) א"ל הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת אמר משה לפניו רבש"ע איני יודע, אמר לו הקב"ה אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפלין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל ביום השבת שאין לו תפלין לכן חלל זה את השבת, א"ל הקב"ה צא וברור להם מצוה אחת שיהיה נוהג גם בשבתות וימים טובים זה מצות ציצית וכו'. והיינו שזה רומז שהשי"ת נתן להם מצות ציצית לישראל, שהן אמת שבשורשם הם מוקפים באורו של השי"ת, אך יען שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, על כן הציב השי"ת שפעמים יתכן לאדם פסיעה לבר, ויהיה מקום נסתר אצל האדם, ועל ידי מצות ציצית תוציא יקר מזולל, והיינו שהאדם העובד ד' מוציא אותו מתוך ההסתר ומגיע בחזרה לפני השי"ת, אז יש לו חלק בעבודה והעבודה נקראת על שמו:
ישמח משה
באופן אחר יש לפרש מדרש חזית הנ"ל, דהנה גם רש"י (ד"ה בראשית) הביא ראשית המדרש (ילקו"ש רמז קפ"ז) אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכו'. וכבר עמד על זה הרמב"ן שהרי צורך גדול היה להתחיל התורה בראשית להודיע שהעולם מחודש שהקב"ה בראו יש מאין, וזהו יסוד האמונה והתורה והניסים. והגאון בספר גור אריה כתב לפרש הקושיא, ששם תורה היא כמשמעה להורות לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, ולפיכך דוקא תורת משה נקרא תורה שבה כתובים המצות, אם כן אין לכתוב בה רק המצות, ואי משום שבא להודיע אמונת חידוש העולם שהיא יסוד כל הניסים, אין זה קושיא, שאין בריאת העולם ראיה על הניסים, אדרבא הניסים שחידש הקב"ה הם ראיה על בריאת העולם, שחידש הניסים ראינו בעינינו, וכן פירש הראב"ע בפסוק (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, עיין שם. ולכך הקשה לא היה התורה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם וכו', עד כאן דברי הגור אריה. ולתרץ זה נאמר תורת ה' תמימה (תהלים יט ח), כלומר שמבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל תורה כמשמעה, שמורה לנו הדרך ישרה שיבור לו האדם, שמכל דבור ואמירה ופסוק יש ללמוד איזה מדה טובה והנהגה טובה, כמבואר בשל"ה הקדוש דברי תוכחת מוסר היוצא מכל פרשה, ועיין בכלי יקר תמצא כמה מילי מעליותא והנהגות טובות שיש ללמוד במה שלא נאמר כי טוב בשני, לפי שבו נברא המחלוקת (ב"ר ד' ו'), וממה שקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח), המורה על שלום (ב"ר ד' ז'), וממה שהוסיף ה"א בששי, לפי שהעולם נברא בה"א (מנחות כ"ט ע"ב), ומכאן ילמדו שכל אומן יניח כלי אומנתו בששי, וכהנה וכהנה תמצא בספרים עצמו מספר. וכיון שהכל תורה, שפיר היה צריך להתחיל מבראשית, אלא דאכתי הגם שיש ללמוד מספר בראשית דרכים ישרים, מכל מקום כיון שלא נצטוו עליהם, פן יאמר נא ישראל די לנו במה שצותה התורה בפירוש, אבל מה שלא נצטוו עליו, מאן יהיב לן נגרא דפרזלי ונשמעוניה, ומוטב יהיו שוגגים וכו'. אמנם האמת כי מראשית זאת הודיעו ישראל דעתם היפה כי קימו וקבלו עליהם לעשות ולשמוע את דבר ה' ורצונו ית' אף במה שלא נצטוו, והוא ממה שאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז), דהיה להם לומר אשר דבר ה', ומאי רבה האי כל. ותו דהוה ליה לומר כל אשר דבר ה' אליך נעשה, כי עם משה דברו אז. אבל כונתם באמרם כל אשר דבר ה' נעשה וגו' כמשמעו, אף שלא דבר אליך בפירוש ולבא לפומא לא גלי, רק שאנו למדין אותו מדבריו וסיפוריו שכך רצונו ית', נעשה ונשמע. וזהו שנאמר בפרשת משפטים (שם) ויקח משה את ספר הברית (פירש רש"י [ד"ה ויקח] מבראשית ועד מתן תורה וכו', ולדעת הרמב"ן היה זה אחר מתן תורה), ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, פירוש כל הכתוב בספר הברית נעשה דהכל תורה. ובזה מובן המדרש ומדויק מאד שאמר ר' יצחק לא היה התורה דייקא צריך להתחיל אלא מהחדש הזה וכו', וכפירוש רש"י שהיא מצוה ראשונה שנצטוו, ומה טעם גילה הקב"ה וכו', כי הגם שיש ללמוד מספר בראשית כמה מילי מעליותא להתנהג בהן, הלא לא נצטוו עליהן, ומאן יימר שיקיימו אותן. על זה אמר בזכות שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הרי גילו דעתן שקבלו עליהן לקיים הכל אף מה שלא נצטוו, בראותם שזהו ההנהגה רצון הקב"ה, אם כן הכל תורה, ולזה התחיל בבראשית וגילה מה ביום א' וכו', כדי ללמוד ממנו כמה מדות טובות כדאמרן, ונכון.
ישמח משה
והנה כבר פירשתי (ישעיה סד א) כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך. כי התורה נקרא מים, שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונקרא אש שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש (סוכה נ"ב ע"ב). ונ"ל על פי הגמרא דסוכה (דף מ"ט ע"ב) כי הלומד ומלמד לאחרים הוא תורת חסד, שאינו מלמד אינו תורת חסד (משלי לא כו). והנה בבראשית רבה פרשה ד' סי' א' (ב"ר ד' א') בנזר הקודש דמים מצד החסד ואש מצד הדין, ולכך נקרא רקיע שמים ביום שני (בראשית א ח), עיין שם. ונמצא המלמדה נקרא מים, שאינה מלמדה נקרא אש. ולכך דברי תורה בעצמותו נקרא אש, אבל כל צמא לכו למים, היינו להמרביץ תורה שאצלו נקרא מים, והבן. והנה לפי זה תשובה ברבים שאחד מעורר את חבירו, נקרא מים כמבואר בב"ר (פ"ב ס"ד) ואין מים אלא תשובה, עיין שם בפסוק (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת כו'. והנה התורה נקרא אש לבעור בהמורדים, והיינו כקדוח אש המסים, היינו המסום עצמם ממנה כמו רפאים שמרפין עצמן ממנה, רק מים תשובה דרבים תבעה אש היינו מכבין, כי דרך המים שבא על אש בשעת כיבוי מרתיחין, רק שהתשובה יהיה רק להודיע שמך לצריך, היינו כדי שיתקדש שם שמים, והבן.