בית יעקב על התורה
והאכלתיך נחלת יעקב אביך. היינו נחלה בלי מצרים, כי נחלת יעקב היא בלי מצרים, כדאיתא (שבת קיח.). והענין בזה, כי כל בריה היא מוגבלת ומוגדרת בגבולים, וכשהוא בענינו השייך לו הוא נסתר מאור חבירו, ונסתר ממנו איך יוצאים ממקור אחד, והוא רק ענף מאילן שגם חבירו יונק ממנו, ומצד השי"ת צופה הוא לטובת כל הברואים בשוה, כי כל מה שברא הוא מהסתעפות מדה ממדותיו, ולפי שכל הבריאה הוא רק ברצון ולא משום סבה הכרחיית, כי השי"ת הוא השלם האמתי, ולכן מצדו אין חילוק בין דבר שנראה בעולם הזה לדבר גדול לבין דבר שנראה כדבר קטן, שמאחר שגם הגדול אינו הכרחיי לו ית', והוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם, ולכן אינו עוזב השגחתו אפילו מדבר קטן שבקטנים, ורק מצד הבריאה שהיא חסרה, לכן יש אצלה דברים עקריים ודברים טפלים, מפני שהוא בקטנות הדעת ואין שכלו מקיף כל דבר, לזה אם ישיג איזה טובה הוא אוחז בה, כי ירא לנפשו פן אם יעמיק בעסק אחר אז יאבד הדבר שהיה בידו מקודם. למשל, מי שמזמין אורח אצלו, אם יתן הבעל הבית לאורח איזה דבר יאחוז בו ויתן עיניו בו כל שעה כי ירא פן ילקח ממנו, ואם יתנו לו איזה דבר מעולה ומשובח מהקדום, אז יאחוז בו ויעזוב הקדום, ורק השני יהיה אצלו לעיקר, וכל זה הוא מפני כי קטן שכלו ודעתו מלהחזיק בשניהם יחד, ובעת שהוא משועבד לזה הדבר אין בכחו להשיג האחר. שאני השי"ת שהכל שלו והוא גדול העצה ורב העליליה, והוא אין סוף ואין תכלית בלי שום מדה וגבול, והוא מקיף את כל העולם, וכמו דאיתא במדרש (רבה בראשית יא, תנחומא תשא לג) אמר ליה טורנוסרופוס לרבי עקיבא ואם כן שרצה הקב"ה שיכבדו את השבת למה הוא עושה בו מלאכה כדרך שעושה בחול, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים. והשיב לו, שאין אצל השי"ת שום חילוק רשות, היינו שאינו מוטרד בשום דבר, לכן מותר לו לטלטל בחצירוהמקורו במי השלוח ח"ב מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יום טוב: דאיתא במדרש (רבה בראשית יא, ו) ששאל טורניסרופוס את רבי עקיבא למה הקב"ה מוריד גשמים ועושה מלאכה בשבת והשיב לו כיון שהקב"ה אין רשות אחרת עמו, והיינו שאצל השי"ת כל העולם ברשותו ולכן אין שום דבר אצלו מלאכה שהרי הכל בידו ואין שום חילוק אצלו אף שישתנה מרשות לרשות ומצורה לצורה שהרי הכל ברשותו ובידו. ועיין עוד לקמן פרשת ויגש אות יא ד"ה והוא.. וכמו דאיתא (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו שמצד השי"ת הם כולם שוין כקטן כגדול, והוא מקיף את שניהם יחד:
בית יעקב על התורה
והוא כדכתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. והוא, כי יום זה הקדוש הניח השי"ת לעצמו, שעל ידו יהיה הכרה בין עבד לאדון. וכדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, רשויות מחלקות, צבאי מעלה אין להם רשות לטלטל למטה ודרי מטה אין להם רשות לטלטל למעלה. לא כן השי"ת, שידו בכל משלה, וטלטול כל העולם כלו הוא אצלו כמו שאדם מטלטל מיד ליד, וכל מלאכת שבת וטלטול והוצאה מרשות לרשות אין להם שום שייכות אצל השי"ת, וכדאיתא בתנחומא (תשא לג) ובמדרש רבה (בראשית יא) טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא וכו' אמר ליה אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל ירד בה גשמים וכו' א"ל וכו' לשנים שהיו דרין בחצר אחת וכו' שמא מותרין לטלטל בחצר. אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר לטלטל בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כלו שלו מותר בכל העולם כלופאמקורו במי השלוח ח"ב מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יום טוב: דאיתא במדרש (רבה בראשית יא, ו) ששאל טורניסרופוס את רבי עקיבא למה הקב"ה מוריד גשמים ועושה מלאכה בשבת והשיב לו כיון שהקב"ה אין רשות אחרת עמו, והיינו שאצל השי"ת כל העולם ברשותו ולכן אין שום דבר אצלו מלאכה שהרי הכל בידו ואין שום חילוק אצלו אף שישתנה מרשות לרשות ומצורה לצורה שהרי הכל ברשותו ובידו. עיין לעיל פרשת ויצא אות א, ד"ה והאכלתיך, אות ב.. ובעת שהשי"ת מנהג עולמו ברב חסד גלוי ומפורש לעין כל אז הוא טוב להודות לה', כי הודאה מורה על הכרת האדם בתפיסת שכלו. וכדאיתא בש"ס (פסחים קטז.) א"ל רב נחמן לדרי עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה, א"ל בעי לאודוייה ולשבוחיה וכו'. וזהו ברור שלא נסתפק ר"נ בזה הדין עד שהוצרך לשאול את דרי עבדו מה יאמר הוא בזה, אכן רצה לראות אם העבד מכיר זאת בתפיסת שכלו ומה יחוה דעתו בזה, אם לא ניחא ליה בהפקרא טפי. אמנם כשמנהג השי"ת בבחינת עליון למעלה משכל אנושי, אז אין שייכות להודיה, מאחר שאין האדם מכיר זאת בתפיסת שכלו, ואף שגם בזה צפון רב טוב וחסדי השי"ת מ"מ אין שייכות בזה להודיה. אך ע"ז כתיב, ולזמר לשמך עליון, כי באמת הוא בזו ההנהגה עוד יותר טובה, אכן לאדם אין לו תפיסה בהפבלעיל פרשת וישלח אות א.. וזהו ברזא דבעל תשובה, שאינו רואה בתפיסתו אם אף בההסתר נהג עמו השי"ת הנהגתו זאת, וכאשר ישוב בכל לבו אל השי"ת, אז יראה איך שהשי"ת נהג עמו מראשית ועד אחרית, וכל מה שעבר עליו היה דברי אלהים חיים וקימים לעד לעולם:
מי השלוח
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היה תוקעין אבל לא במדינה. הענין בזה, כי ענין שופר הוא לעורר הפנימיות מהבריאה כי הפנימיות מהבריאה הוא דברי תורה כדאיתא בזוה"ק (בהרבה מקומות) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ובקול שופר נתעורר הנקודה הפנימיות כי בעוה"ז מעשי המצות המה לבושים למצות דלעילא כדאיתא בהאר"י ז"ל [עץ חיים היכל ו' שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב'] וזה שאנו מברכים על מצות, אשר קדשנו במצותיו וצונו, היינו שהלבוש המצות דלעילא במעשי המצות של עולם הזה, ובשופר שנתעורר הפנימיות מהבריאה או נתחברו המצוה דלעילא עם הפעולה מהמצוה שבעולם הזה, והיינו שהפנימות מהבריאה שהוא הד"ת שיש בהבריאה זה נתעורר על ידי שופר, ולכן קבלת התורה היה על ידי קול שופר שבזה נתעוררו הד"ת שנתלבשו בהבריאה, וענין שבת הוא שהאדם מבטל כל פעולותיו שרואה מפורש שהכל הוא מהשי"ת לכן פעולותיו אז בטילין, ולכן בגבולין אסור תקיעת שופר בשבת, כי שבת הוא כולל כל המצות, וכמו שכל הפעולות אפילו של מצוה אסורים בשבת מפני ששבת גדול יותר מכל המצות, ואף תקיעת שופר שמחבר מצוה דלעילא עם מצוה דלתתא, מכל מקום כיון שהוא ע"י פעולת אדם בהמצוה לכן נאסר גם תקיעת שופר מדרבנן, אבל במקדש שם קרבנות דוחים שבת מפני ששם האדם רואה שכל מה שהוא פועל השי"ת הוא הפועל, וכדאיתא במדרש (רבה בראשית י"א,ו') ששאל טורניסרופוס את רבי עקיבא למה הקב"ה מוריד גשמים ועושה מלאכה בשבת והשיב לו כיון שהקב"ה אין רשות אחרת עמו, והיינו שאצל השי"ת כל העולם ברשותו ולכן אין שום דבר אצלו מלאכה שהרי הכל בידו ואין שום חילוק אצלו אף שישתנה מרשות לרשות ומצורה לצורה שהרי הכל ברשותו ובידו, וכן בבית המקדש מתחבר מצוה דלתתא עם מצוה דלעילא, כי שם רואה שכל פעולותיו, השי"ת פועל אותם, לכן קרבנות דוחים שבת, וכן תקיעת שופר בשבת במקדש היו תוקעין כיון שזה עצמו מורה ענין שופר שנתעורר הפנימיות האדם ונתחבר עם אור השי"ת.