ישמח משה
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג). נ"ל לבאר על פי המבואר במדרש רבה פרשת נח (ב"ר ל"ח י') על פסוק (בראשית יא ח) ויפץ ה' אותם, הלכו להם בני צור לצידון ובני צידון לצור וכו', מצרים תופסת לארצו. ועיין שם בנזר הקודש הטעם כי הוא מקום ערות הארץ והם שטופי זימה, על כן מתייחסים זה לזה במדריגתם, עיין שם. ולפי זה הוא היפך של בני ישראל שהם קדושים במדריגתם, וכבר אמרו (ויק"ר כ"ד ו') כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וזה בארץ שאינו מתייחס להם, והבן.
אגרא דכלה
(טו) ר"ל שבכאן מפורש שני מיני עונש, דהיינו כי שם "בלל ד' "שפת "כל "הארץ היינו הבלבול, "ומשם "הפיצם היינו הניפוץ, והנה הניפוץ מפורש בקרא (בראשית יא ח) ויפץ י"י "אותם "משם, והבלבול אינו מפורש. אך הבלבול היה אחר כך בדורו של סנחרב שהוא גלגול נמרוד, ואז נתבלבלו כל האומות:
אגרא דכלה
ויפץ (בראשית יא ח). ג' במסרה, ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש (שמות ה יב). ידוע ממקובלים שהמצרים היו מגולגלים נשמות מדור הפלגה, וניתקנו במצרים על ידי יסורים שהוצרכו להפיץ בכל ארץ מצרים לקושש קש. ועוד גבי שאול במלחמות פלשתים ויפץ העם מעליו (שמואל א' יג ח), נתקנו גם כן על ידי היסורים שהיה להם מפלשתים: