אגרא דכלה
מדרש (ב"ר פצ"ו ב') אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (בראשית מז ל), אימתי בשעה שנטה למות, עכ"ל. הנה אמרו רז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב וכו', נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו', יקרא קריאת שמע וכו', ואם לא נצחו יזכור לו יום המיתה וכו', (סוכה נ"ב ע"ב) אם אבן הוא נמוח וכו'. והקשינו לדעת כיון שההזכרה הלזו הוא רפואה בדוקה ודאית, למה לא יזכיר לו תיכף. ואמרנו בזה שהוא על פי האמור בזה שהיראה הזאת היא יראה פחותה וגורמת רצועה לאלקאה ח"ו, רק כשאין ברירה הנה מן הצורך להשתמש ביראה הלזו ולא יבא לידי חטא ח"ו. ולפי זה אין נאות לצדיקים להזכיר יום וכו', רק הם משתמשים ביראה הרוממות. והנה אברהם שאמר ואנכי הולך וכו' (בראשית טו ג), הוא בדרך תפילה. וכן יצחק אמר אדרבא בטרם אמות (בראשית כז ד). אבל יעקב שאמר ושכבתי וכו', למה אמר כזאת כגוזר בודאי, לזה אמר שלא אמר זה אלא כשנטה וכו', וידע שבודאי הגיע הזמן:
ישמח משה
ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי הבטן (בראשית ל ב). ופירש רש"י (ד"ה אשר) אבא לא היה לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני. וכבר תמהו הלא אמרו (ב"מ נ"ט ע"א) הזהר באונאת אשתך וכו', עיין בספר בנין אריאל ותמצית דבריו על פי רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ג כג, ד"ה ואתחנן) דצדיקים אינם מבקשין אלא מתנת חנם. וידוע דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (מו"ק דף כ"ח.). וכתבו התוספת (שבת קנ"ו ע"א, ד"ה אין) דעל ידי זכות גדול יוכל המזל להשתנות. ולפי זה בצדיקים שאין מבקשין אלא מתנת חנם, אינו בדין להתפלל על בנים, כי במתנת חנם לא ישתנה המזל. ואמנם במדרש נתנו טעם למה אין הצדיקים רוצים אלא מתנת חנם, כדי שיניחו שכר צדקתם לבניהם אחריהם. ולפי זה זה שהשיב יעקב אבא לא היה לו בנים, לכך היה מתפלל על בנים שהיה לו לתלות במעשים טובים, דאחר שלא היה לו בנים לולי תפילתו, למי יניח זכותו. אבל אני יש לי בנים, וצריך אני להניח זכותי להם, ועל ידי מתנת חנם לא יוכל להשתנות המזל, עד כאן דבריו. והנה על פי דבריו נראה לי לבאר הפסוק (בראשית כה כא) ויעתר יצחק וגו' כי עקרה היא, מלבד פרושי שפירשתי כבר. וגם לפרש מה שאמר אברהם כשהבטיחו השי"ת על לידת יצחק, לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), דהוא תמוה מאד דנראה כהעדר אמונה ח"ו, כאדם האומר לחבירו תרויח אלף פרחים, וזה משיב הלואי שלא אפסיד, והיינו משום שפג לבו מלהאמין בריוח זה, והוא היפך התרגום אנקלוס שתרגום בקרא שלפני זה (בראשית יז יז) ויפול אברהם על פניו ויצחק, וחדי, והבן. גם יש להבין הכפל (בראשית טו ב-ג) ויאמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' (בראשית טו ג) ויאמר אברהם הן לי לא נתת זרע. דלמה זה, הלא היה די באמרו ואנכי הולך ערירי. אמנם יתבאר על פי האמור דמקודם כשהיה עקר לגמרי התפלל על הזרע באמרו מה תתן לי וגו', ושמא תאמר כי לזה צריך זכות גדול ואין לצדיק לבקש רק מתנת חנם, לזה אמר הן לי לא נתת זרע, ר"ל דאיני דומה לצדיק אחר, דאחר אינו מבקש רק מתנת חנם כדי שלא יגרע זכותו מבניו, אבל לי לא נתת זרע והנה בן ביתי וגו', ואם כן מה אפסיד, ומדוייק מאד תיבת הן, והבן. אבל אחר כך שהיה לו בן, שוב לא היה מתפלל מטעם הנ"ל. והנה כשהבטיחו השי"ת, שמח מצד אחד ודאג מצד אחד, והיינו ויצחק וחדי הלב כתיב, ששמח על החסד הגדול שנעשה לו חוץ לטבע, אבל ויאמר, כי מזה נמשך אמירה אחרת שהיא דאגה לו ישמעאל יחיה, ותרגומו יתקיים, כי דאג על שיגרע זכותו ולא יהיה לישמעאל במה להתקיים. לכך השיב לו השי"ת (בראשית יז יט-כ) אבל שרה וגו' (בראשית יז כ) ולישמעאל וגו'. והנה לפי זה לא יתכן להתפלל רק מי שאין לו בנים כלל, אבל מי שיש לו כבר בן אחד, לא יתכן להתפלל על השני כנ"ל. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ויעתר יצחק לה' וגו' כי עקרה היא, ולא היה לו בן כלל, לכך התפלל כי אין לו מה להפסיד, ויעתר לו ה' כי לזה צריך זכות גדול, לכך לו ולא לה כי הוא צדיק בן צדיק כפירוש רש"י (ד"ה ויעתר), ונפיש זכותיה, והבן. ועל פי זה יש לפרש באופן אחר מה שהשיב יעקב לרחל בלא זה הקדמה, שהצדיק אינו מבקש רק מתנת חנם רק כפשוט', דהא מבואר מפסוק ויעתר דלזה צריך תפלת בן צדיק, לכך אמרה רחל הבה לי בנים כי בדידך תליא, ואם אין מתה אנכי, כי אבי הוא רשע ועובד אלילים, והשיב אבא לא היו לו בנים כלל, על כן הועיל זכותו כי היה הדבר נוגע לו, אבל אני יש לי בנים, ואף שאתפלל, מכל מקום אין כאן רק זכותך כיון שרק אתה צריכה לכך, והבן. ועוד יש לפרש באופן אחר, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), ומי יודע הבא אחריו אם יהיה צדיק או רשע, על כן לכאורה הוא טעות להתפלל על בנים, דאולי יהיו רשעים ונח להם שלא נבראו, אך אם לא קיים מצות פריה ורביה, יתכן להתפלל כדי לקיים המצוה, והוי כמו מה דמפקדת וכו' (ברכות י' ע"א), אבל זה שכבר קיים שטות הוא, דאולי הוא לרעתו. ועל פי זה יובן מאמר יעקב לרחל אבא לא היו לו בנים, על כן התפלל כדי לקיים המצוה, אבל אני יש לי בנים וכבר קיימתי המצוה, דקודם מתן תורה היה די בשני זכרים כבית שמאי (יבמות ס"א ע"ב) (וכמ"ש לעיל בפרשת תולדות), על כן לא יתכן לי להתפלל כי מי יודע מה יולד, והבן.
אגרא דכלה
עמוד נא עוד כיום אחי ידידי ואשמיעך את דברי אלקים חס"ד י"י מעולם על ישראל עם קרובו, בהמנע מהם השגת השכל בענין הידיעה ובחירה, ויקבלו הדבר באמונת אומן על פי התורה למעלה מן השכל. ואקדים לך ביאור הפרשה בתורה (בראשית טו א) אשר היה דבר י"י אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם וכו' (בראשית טו ב), ויאמר אברם אדנ"י אלקים מה תתן לי ואנכי הולך וכו' ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, (ודרשו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) דמשק דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים), (בראשית טו ג) ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי, (בראשית טו ד) והנה דבר י"י אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממיעך הוא יירשך, (בראשית טו ו) והאמין בי"י ויחשבה לו לצדקה. הנה הספיקות אשר יש להעיר בהן בפרשה הלזו. א', מאמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך וכו', היתכן חסידא קדישא אברהם אחר כל הבטחות שהבטיחו הקב"ה לזרעך נתתי וכו', אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה (בראשית יג טז), אמר אברהם אחר כך להש"י ואנכי הולך וכו', כאלו ח"ו אינו מאמין בהבטחותיו. ב', הנה הפליג לדבר אשר אליעזר כל וכל בביתו כי אין לו בן, הנה אמר זה לעגמת נפשו, ולמה הפליג בשבחו לומר שהוא דולה ומשקה וכו'. ג', אומרו אחר כך והנה בן ביתי יורש אותי, מן התימא הוא על קדוש עליון כמוהו, יעשה עיקר מן הירושה תחמודי תבל כסף וזהב. ד', מ"ש בן ביתי יורש אותי, באיזה צד ואופן יהיה שייכות ירושתו לעבדו קנין כספו. ה', לשון הכתוב והנה דבר י"י אליו לאמר לא יירשך זה וכו', למה לא אמר בסתם ויאמר אליו י"י, מהו הלשון והנה דבר וכו', וגם מהו הלאמר. ו', והאמין בי"י, מהו החידוש לקדוש עליון כמוהו. ז', והאמן חסר י'. ח', ויחשב"ה לו צדק"ה מהו הפירוש. ונראה לפרש דהנה באמת אברהם רואה ברוח הקודש ובאיצטגנינות אשר בן ביתו הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים הוא יורש אותו, הנה אמר זה להש"י אשר הוא רואה כך, ואמר יתכן זה כיון שהש"י הבטיח לו זרע, והנה באמת ראה כהוגן, דהנה אליעזר נתגלגל בכלב בן יפנה, ויירש את חברון על פי י"י, ואברהם טמון שם הנה כלב יירש אותו, (וגם מן כלב יצא מלכות בית דוד (סוטה י"א ע"ב), הנה כל ארץ ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם, הוא של המלך מזרע כלב), והוא גלגול אליעזר אשר בא עד חברון ופנה מעצת מרגלים, כי ביקש מאברהם שיתפלל עליו, כמ"ש מר"ן האר"י ז"ל, וכשבא לביתו ויהס כלב את העם (במדבר יג ל), וכי זו לבד עשה לנו בן עמרם, הוריד לנו את המן ונתן לנו את התורה וכו' (סוטה ל"ה ע"א) , הנה השקה מתורת רבו לאחרים, הנה אברהם כהוגן ראה. אבל כעת שלא ידע תוכן הענין היה זה לפלא בעיניו, והנה דבר י"י אליו לאמר להשיבו על אמירת"ו, אשר אמת הוא דבר חזיון אשר העבד יירשנו, אבל לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממיעך וכו'. ז"ש והנה דבר י"י אליו, היינו דבר י"י הסכימה לדבריו, הבן. והנה באותו המעמד לא היה מובן הדבר כי הם ב' הפכיים, הנה שיבחו הכתוב והאמ"ן בי"י, אשר הוא כל יכול ויכולת בידו לאשר ולקיים כל הפכיים, הגם שהשכל האנושי לא יוכל זה להשיג, על כן והאמ"ן חסר י' המורה על החכמה, להורות שלא חקר בחכמה ובשכל איך יהיה זה אפשריית המציאות, אבל האמן מבלי חכמה, כענין פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו) בהעדר החכמה, והוא דרך האמונה אשר היא למעלה מן החכמה (שהוא י'), והאמונה היא קיצו של י' (תיקו"ז מזו"ח קנ"ו ע"ב) , ואמר ויחשבה לו צדק"ה, הש"י חשב לאברהם כאלו עשה עמו צדקה כביכול, דהנה כל מה שהאדם מוציא בחכמתו מן הכח אל הפועל ומשיג איזה מושכל, הנה החכמה ניתן לו מאת הבורא ית"ש אשר יצר את האדם בחכמ"ה, וכשמשיג איזה דבר בחכמה, הוה כאלו אדם מחזיר לחבירו הפקדון שנתן לו שאין זה צדקה, אבל שהאדם עובד את י"י באיזה דבר אמוניי אשר לא תשיגנו החכמה אשר נתן לו הש"י, הנה תחשב כביכול כאלו נותן להש"י צדקה, בין והתבונן: