Chasidut על בראשית 18:26

ובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, דהל"ל לגופו לא יטמא. ואם קאי על המת, הל"ל למת לא יטמא וגו'. אלא דטומאת הנפש היינו טומאת המחשבה, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל דטומאות הנפשות הן מחשבת און ודיעות הרעות וכו', והכוונה כי הכהנים עובדי ה' המקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) שהוא כלל גדול במעלת הצדיקים אשר הולכים לפני ה' תמיד בין בביתו בין בתוך העם, וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו, גם שהוא בתוך עמיו יזהר בטהרת המחשבה שלא יטמא לנפש במחשבת און, רק שיהי' מחשבתו דבוק בו יתברך גם בהיותו בתוך העיר, בתוך עמיו^*הגה"ה אמנם דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב), טהרת הנפש לדבק בו יתברך יש בו ב' בחינות, א' כשהוא מתבודד ולא בין אנשים וכו'. ב' שהוא דבוק בו יתברך גם שהוא בין המוני עם וכו'. ובזה יובן וכו'. ועל פי זה ביארתי (בראשית כט, ל) ויאהב גם את רחל מלאה, עיין במקום אחר מזה. ובזה יובן ב' סוגים הנ"ל רמז [ה]פסוק, א' לנפש לא יטמא גם שהוא בין עמיו וכו', ב' לקשר את עצמו תחלה בו יתברך כדי שיאחז בצאתו לרשות הרבים מקום חיצונים, לנפש לא יטמא אז בעמיו, כשהוא בעמים רבים, והבן., וכעין זה כתבתי במקום אחר אם אמצא חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וכו' (בראשית יח, כו), יעו"ש.