באר מים חיים
ונחזור לענינינו שלמען הידיעה בבורא יתברך ברוך הוא וברוך שמו עשה ופעל איך להכיר גדולתו במדת הגדולה ולהתפחד במדת הגבורה להיותו בקצת ריחוק מקום וצריך שם האימה והפחד שלא להתרחק ח"ו ביתר מכדי המוכרח. ואחר כך עבור הבושה ממקצת ההתרחקות, יבוא בכח גדול לפאר ולגדל שמו יתברך ביתר שאת ועוז בזירוז אחר זירוז בלב נשבר ונכנע. ואולי לזה ירמוז הכתוב באומרו (בראשית י"ט, כ"ה) אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאומרו אברהם הוליד את יצחק לכאורה מיותר כנודע. ואמנם כי עבור שני ההפכים הנזכרים בהמראות הנוראות המאור הגדול והמאור הקטן כי הן אמת אשר שניהם כאחד טובים ומאירים ואך שנעשה קטן עבור מעשה הרשעים אשר הולכים בחושך במסך המבדיל שאין דעתם לחזור. וזה יאמר הכתוב אלה תולדות יצחק כמתמה ואומר איך שני הפכים יצאו מבטן אחד והלא אח עשו ליעקב ואיך מתפרשים זה מזה בהבדל רחוק כזה כיתרון האור מן החושך. ואכן כי הוא עבור שאברהם הוליד את יצחק שמתוך שאברהם הוא הגדול בענקים ואורו גדול ורב עד שאין ביכולת מין אנושי לקבלו ולסבלו בתמידות ומכח זה נתהוה בחינת יצחק בחינת הגבורה והצמצום ועל ידי זה יוכלו לקבל ביותר ויותר האורה והשמחה בכל פעם ומזה נתהוה אשר צדיקים ילכו בם ופושעים נשמדו יחדיו בו. והם יעקב ועשו האמורים בפרשה שיעקב איש תם יושב אהלים שבשני אהלים הנזכרים היה תם ושלם לעבוד את ה' אלהיו באהבה ויראה, ומהיראה בא ליותר אהבה וחיבה בלבב שלם. ועשו איש יודע ציד איש שדה שהיה צד בקשתו חיות ועופות להלעיט אל גרונו מאכל ומשתה והיה צד את היו"ד בחינת הקדושה ובער בשדה אחר ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (לשון רש"י בראשית כ"ה, כ"ג) וכמאמר הכתוב (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגו'. כי כל כך תוגבר השכחה אצל הרשע עד שעובר על כל מצוות ה'. ועבור זה מבואר בספרי החכמים שמבחינת הגבורה נמשך כל השס"ה לא תעשה שבתורה כי שמו יתברך הזהיר אותנו שבעת ההתרחקות קצת בדבר ההכרח לא תשכח את ה' ח"ו לבוא ליטמא על ידי התאוה והחמדה בדברים הטמאים כמו בנדה ושפחה גויה זונה וכדומה משאר ביאות האסורות או בדברים הטמאים. כי אם תטמאו בכל אלה ונטמתם בם שהמה מטמטמין הלב עד שלא יוכל עוד עבור זה להתקרב ולגשת אל הקודש בשום פנים. ושמו הקדוש והנורא יקוץ בך כאומרו (ויקרא כ', כ"ג) ואקוץ בם. ואף אם תרצה להתקרב אליו לא ישא פניו אליך כי הוא יתברך עוצם עיניו מראות ברע (אם לא בתשובה גדולה ונוראה בשבירת הגוף כולו כי הגוף כלי חרש הוא, חרש את חרשי האדמה (ישעיה מ"ה, ט') וכלי חרש שבירתן זו היא טהרתן כנודע (כלים פרק ב' משנה א').
ישמח משה
ולענ"ד נראה באופן אחר, כי הנה המדרש הראשון שפירש מהרי"ט, הוא פשוט גמור ואין צריך להקדמתו ששליחו של אדם כמותו, כי אף אם לא הוי אמרינן שליחו של אדם כמותו, הוי אתי שפיר כאן וכמו שאבאר, ועל פי זה תבין דברי חכמים במסכת קדושין (דף מ"א) מנין ששליחו של אדם כמותו, דייקא לומר של אדם דהוא שפת יתר, דהא באדם קיימינן בענין דינים והלכות, והוה ליה למימר מנין ששליח כמשלח. אך נ"ל דודאי מכל תורה נביאים כתובים נשמע בהשי"ת דמה שהשליח עשה הוי כאלו הוא עשה, ואחד מהם כי הפיכת סדום היה על ידי מלאך כדכתיב (בראשית יט כא) לבלתי הפכי, וכמבואר בדברי רז"ל (ב"ר נ' ב') כי אחד היה להפוך את סדום, ואף על פי כן כתיב (בראשית יט כד-כט) וה' המטיר, (בראשית יט כה) ויהפוך את הערים, (בראשית יט כט) ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ואם אמרתי אספרה כמו הראיות שיש לזה בכל תנ"ך, יכלה הנייר והם לא יכלו, וכן מבואר להדיא מהמאמר הזה שאמר יכול על ידי מלאך, ולא אמר יכול מלאך, משום דהא כתיב וה' הכה, רק שאמר יכול על ידי מלאך, דהיינו שה' הכה על ידי מלאך, ואם כן נשמע מכל זה דמה שהשליח עושה הוי כאלו עשה המשלח. אך אין הנידון דומה לראיה, דבשלמא באדם השליח שומע להציוה של המשלח, אבל עושה בכח של עצמו והמשלח לא עביד ולא מידי, ואם כן י"ל דלא נחשב כאלו המשלח עשה, מה שאין כן בהשי"ת וכי כלום נמצא יש לו כח ותנועה גדולה או קטנה מעצמו, זולת השפעת כח וחיות הנשפע מאתו יתברך, ואם כן אף אחר שנצטוה, אין עושה בכח של עצמו רק כמה שמקבל מאתו ית', ואם כן תמיד הוא העושה ודאי דראוי לקרא העשיה על שמו יתברך, מה שאין כן באדם, וזה שדייקו לומר מנין ששליחו של אדם כמותו, וזה ברור ואמת בס"ד. ומזה תבין ענין שיחה של תלמידי חכמים אשר כמוס בתוכו צפוני חכמות, כי זה רק דרך גררא נשמע מדבריהם הנאמרים באמת, והבן. והנה יצא מזה דאף בלא הקדמה דשליחו של אדם כמותו שפיר, ואם כן המדרש מפורש ומבואר, אבל המדרש הב' צריך ביאור. ונ"ל להקדים, דהא אמרו רז"ל (ב"ר ג' ו') אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ואף דנאמר (דניאל ט יד) וישקוד ה' על הרעה, וה' המטיר, (שמות יד כז) וינער ה' את מצרים, (במדבר כא ו) וישלח ה' בעם את הנחשים, וכדומה הרבה פסוקים, רק דהכונה לא מצינו מדבר בעדו אני ה' עושה, והבן. והנה לכאורה דקשה על זה מהפסוק והכתי כל בכור, דמסיים אני ה', ור"ל אני המכה ולא מלאך כמו שדרשו רז"ל והוי מדבר בעדו. וצריך לומר על אחד משני פנים, דהא דלא מצינו דמיחד שמו, היינו בביאור, אבל כאן הוי רק ברמז דהא לא נאמר אני ה' הכתי, והבן. או יאמר דבאמת הוי ייחוד שמו, רק דלא נחשב לרעה, דטובה היא לישראל שהם העיקר. ונקדים עוד מה דאיתא דדרשו (מדרש ויק"ר פכ"ד ב') בפסוק (איוב א כא) ה' נתן וה' לקח, (מובא בפרשת יתרו ד"ה אנכי (היו') [ה' אלקיך]). ועל פי זה יתבאר המדרש והכתי כל בכור, יכול על ידי מלאך, ומה שנאמר אני ה', לא בא לומר אני ולא מלאך, רק להורות דהשי"ת ייחד שמו לומר דישראל הם העיקר ולאו לרעה יחשב כלל, לזה אמר תלמוד לומר וה' הכה, אם כן ודאי דאף על פי כן לרעה יחשב, דהא ה' נתן ואמאי כתיב כאן וה'. אלא ודאי דלרעה יחשב, כמו שלא הניח למלאכי השרת לומר שירה ואמר מעשה ידי טובעים בים (מגילה י' ע"ב), ואף דהיה בשביל ישראל, אין מעצור לה' להושיע בלא זה, אלולי שהם נענשו על רוע מעשיהם. ולפי זה על כרחך מוכרח דזה לא הוי ייחוד שמו כלל, רק אני ה', ר"ל אני ולא מלאך, והבן כי נכון הוא בס"ד.