ישמח משה
ובזה נ"ל לפרש פירוש חדש (בראשית ו ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה', (בראשית ו ט) אלה תולדות נח וגו' את האלקים התהלך נח. על פי המבואר בזוהר (ח"א) דף ס"ד ע"ב מאי שנא בסדום דכתיב (בראשית יט כד) וה' המטיר, ומאי שנא בטופנא דכתיב רק אלקים. אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה', הוא ובית דינו, אלקים סתם דינא בלחודוי, אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתעריב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא כל עלמא שצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא, ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו, הא סתם מעינא הוי דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה, ועל דא וה' באתגליא ולא שצי כלא, אלקים בעי סתימו ובעי לאסתמרא, עכ"ל. וזה שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שיהיה ניצול באיתגליא אלו התפלל, אבל אלה תולדות נח, כלומר כל הענין האמור בפרשה, הוא הוליד וגרם במה שלא התפלל, דלכן אקרי מי נח כמ"ש בזוהר הקדוש, כי איש צדיק תמים היה בדורותיו והיה לו להתפלל עליהן, אבל עתה שלא התפלל, על כן את האלקים התהלך נח, דגרם דלא אדכר רק שמא דאלקים, על כן סתם מעינא הוי, והבן. ועל פי זה מבואר ויאמר ה' בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק וכו' כמ"ש, ורמז לו שיתפלל כמו שפתח פתח למשה באמרו ועתה הניחה לי, ולכך ויאמר ה', כי היה רוצה להתנהג במדת הויה, או להציל כל העולם, או על כל פנים שיהיה נח באתגליא, והבן. אבל נח לא הבין הרמז רק ויעש נח ככל אשר ציוהו ה', ולא כאשר רמז לו, והבן.
באר מים חיים
ותראה עוד הפלא הזה מה שנודע (שבת ק"ה:) אשר הקב"ה דן את האדם במדה כנגד מדה ובמדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן אמר הקב"ה, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם. אבל יש בזה יותר פנימיות, כי הנה כבר כתבנו למעלה (בתחילת הפרשה) בצדקת נח הצדיק שקראו הכתוב צדיק תמים כי רשעת דור המבול היה שהסירו השלימות מהקב"ה שכיון שראו הטובה הגדולה שמשפיע להם הקב"ה וכאומרם ז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם וכו', הכחישו אשר ימצא בו מדת הדין לדון לרשעים כמו שמובא בזוה"ק (בשלח נ"א:) למלכא דאיהו שלים מכולא וכו' מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין וכו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין ולא אסתמר מניה ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים, שלים הוא מכולא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא דאי לאו הכא לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא וכו' כך קודשא בריך הוא איהו שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אסתמרין מניה, אינון חכימין זכאין, אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי חזיין נהירין דינא אתכסיא בגוויה וכו' עד כאן. וזה ממש היה רשעת דור המבול שראו בטובה שהשפיע להם ולא האמינו שהקב"ה הוא שלם בכל השלימות ובודאי דינא אתכסיא בגוויה, ולא כן נח הצדיק שהביט אל זה ואף בראותו הטובה נשמר מלהרשיע נגדו כי ידע והאמין בשלימות תמים דיעות, ולפי שהתנהגותו היה בשלימות הזה נקרא צדיק תמים כאמור, והנה בעת השיב גמולם בראשם פרעם במדה שמדדו לו והראם השלימות הנפלא אשר ויהי הגשם על הארץ שירד ברחמים לנח צדיק יסוד עולם לקבל מאור הנפלא הלזה להעשות בריה חדשה ולהתחדש העולם על ידו וצדיק עליה חיה יחיה, והם נידונו בו, והגשם של ברכה היה להם למבול לשטפם ולאבדם מן העולם, הכל עבור כי אין תמים כאלהינו וכל אופני השלימות בו ובעת הרחמים דינא טמיר וגנוז בו. וכן להיפך בעת הזעם והחרי אף הגדול, רחמים נגנז בו. כי בעת שנהפך זאת עליהם למבול והיה החרי אף גדול למאוד אף על פי כן ויזכור אלהים את נח כי דעתיה שלים שלים הוא מכולא, ולכן אמרו ז"ל (בילקוט רמז רנ"ח) בפסוק (איוב ל"ו, ל"א) כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר וגו' השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהם שנאמר (תהלים י"א, ו') ימטר על רשעים פחים. אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים שנאמר (בראשית י"ט, כ"ד) וה' המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה' מן השמים וגו'. יתן אוכל למכביר, מהם נתן מזון לישראל שנאמר (שמות ט"ז, ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' עד כאן. הראו בחוש להגיד על שלימותו ברוך הוא אשר בדבר אחד יברך ויקלל.
ישמח משה
ולענ"ד נראה באופן אחר, כי הנה המדרש הראשון שפירש מהרי"ט, הוא פשוט גמור ואין צריך להקדמתו ששליחו של אדם כמותו, כי אף אם לא הוי אמרינן שליחו של אדם כמותו, הוי אתי שפיר כאן וכמו שאבאר, ועל פי זה תבין דברי חכמים במסכת קדושין (דף מ"א) מנין ששליחו של אדם כמותו, דייקא לומר של אדם דהוא שפת יתר, דהא באדם קיימינן בענין דינים והלכות, והוה ליה למימר מנין ששליח כמשלח. אך נ"ל דודאי מכל תורה נביאים כתובים נשמע בהשי"ת דמה שהשליח עשה הוי כאלו הוא עשה, ואחד מהם כי הפיכת סדום היה על ידי מלאך כדכתיב (בראשית יט כא) לבלתי הפכי, וכמבואר בדברי רז"ל (ב"ר נ' ב') כי אחד היה להפוך את סדום, ואף על פי כן כתיב (בראשית יט כד-כט) וה' המטיר, (בראשית יט כה) ויהפוך את הערים, (בראשית יט כט) ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ואם אמרתי אספרה כמו הראיות שיש לזה בכל תנ"ך, יכלה הנייר והם לא יכלו, וכן מבואר להדיא מהמאמר הזה שאמר יכול על ידי מלאך, ולא אמר יכול מלאך, משום דהא כתיב וה' הכה, רק שאמר יכול על ידי מלאך, דהיינו שה' הכה על ידי מלאך, ואם כן נשמע מכל זה דמה שהשליח עושה הוי כאלו עשה המשלח. אך אין הנידון דומה לראיה, דבשלמא באדם השליח שומע להציוה של המשלח, אבל עושה בכח של עצמו והמשלח לא עביד ולא מידי, ואם כן י"ל דלא נחשב כאלו המשלח עשה, מה שאין כן בהשי"ת וכי כלום נמצא יש לו כח ותנועה גדולה או קטנה מעצמו, זולת השפעת כח וחיות הנשפע מאתו יתברך, ואם כן אף אחר שנצטוה, אין עושה בכח של עצמו רק כמה שמקבל מאתו ית', ואם כן תמיד הוא העושה ודאי דראוי לקרא העשיה על שמו יתברך, מה שאין כן באדם, וזה שדייקו לומר מנין ששליחו של אדם כמותו, וזה ברור ואמת בס"ד. ומזה תבין ענין שיחה של תלמידי חכמים אשר כמוס בתוכו צפוני חכמות, כי זה רק דרך גררא נשמע מדבריהם הנאמרים באמת, והבן. והנה יצא מזה דאף בלא הקדמה דשליחו של אדם כמותו שפיר, ואם כן המדרש מפורש ומבואר, אבל המדרש הב' צריך ביאור. ונ"ל להקדים, דהא אמרו רז"ל (ב"ר ג' ו') אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ואף דנאמר (דניאל ט יד) וישקוד ה' על הרעה, וה' המטיר, (שמות יד כז) וינער ה' את מצרים, (במדבר כא ו) וישלח ה' בעם את הנחשים, וכדומה הרבה פסוקים, רק דהכונה לא מצינו מדבר בעדו אני ה' עושה, והבן. והנה לכאורה דקשה על זה מהפסוק והכתי כל בכור, דמסיים אני ה', ור"ל אני המכה ולא מלאך כמו שדרשו רז"ל והוי מדבר בעדו. וצריך לומר על אחד משני פנים, דהא דלא מצינו דמיחד שמו, היינו בביאור, אבל כאן הוי רק ברמז דהא לא נאמר אני ה' הכתי, והבן. או יאמר דבאמת הוי ייחוד שמו, רק דלא נחשב לרעה, דטובה היא לישראל שהם העיקר. ונקדים עוד מה דאיתא דדרשו (מדרש ויק"ר פכ"ד ב') בפסוק (איוב א כא) ה' נתן וה' לקח, (מובא בפרשת יתרו ד"ה אנכי (היו') [ה' אלקיך]). ועל פי זה יתבאר המדרש והכתי כל בכור, יכול על ידי מלאך, ומה שנאמר אני ה', לא בא לומר אני ולא מלאך, רק להורות דהשי"ת ייחד שמו לומר דישראל הם העיקר ולאו לרעה יחשב כלל, לזה אמר תלמוד לומר וה' הכה, אם כן ודאי דאף על פי כן לרעה יחשב, דהא ה' נתן ואמאי כתיב כאן וה'. אלא ודאי דלרעה יחשב, כמו שלא הניח למלאכי השרת לומר שירה ואמר מעשה ידי טובעים בים (מגילה י' ע"ב), ואף דהיה בשביל ישראל, אין מעצור לה' להושיע בלא זה, אלולי שהם נענשו על רוע מעשיהם. ולפי זה על כרחך מוכרח דזה לא הוי ייחוד שמו כלל, רק אני ה', ר"ל אני ולא מלאך, והבן כי נכון הוא בס"ד.