Chasidut על בראשית 21:1

וזהו הרמז אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי העדות הוא התורה והמצות ומלת פקד מלשון התחברות מלשון חייב אדם לפקוד את אשתו, שחיבר המשכן לתורה. והנה אם היראה והאהבה חס ושלום אינה להבורא ברוך הוא אז הוא כאילו אין לה מנוחה, אבל כשהיראה והאהבה וכן שאר המדות הם להבורא אז הם בבחינת מנוחה, כי הם על הדבר אשר על כך נאצלים מהבורא יתברך. והנה יש עוד בחינה, כשהמדות הם תמיד בהתחברות להמצות אז יכול להשפיע שפע מלמעלה. והנה זה שהיה תמיד בהתחברות המדות, דהיינו הכלים מהמקדש ומשכן להמצות היה עיקר התחברות תמיד רק בירושלים בבית המקדש וזה הבחינה שהמדות יהיה להם מנוחה, דהיינו לעבוד בהם את הבורא ברוך הוא וברוך שמו זה היה גם כן במשכן. וזהו הרמז במשכן שילה לא היה שם תקרה מלמעלה, דהיינו שיהיה שם התחברות בתמידות זה לא היה במשכן אבל מנוחה היה שם להמדות כנ"ל. וזהו הרמז במשנה והיא היתה מנוחה. אבל ירושלים שהוא המקדש זה קביעות, דהיינו התחברות תמיד. וזהו הרמז במשנה והיא היתה נחלה, דהיינו להשפיע מלמעלה. וזהו הרמז בפסוק (שמות כה, טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, ולמה בארון אין מסירים הבדים ממנו. והנראה, כי הנה כבר ביארנו שהליכת המשכן במדבר זה היה בעצמו עליות נצוצות ולכך פרקו אותן להראות המדות טובות שעל ידי זה יכול להעלותם. והנה זה עליות אי אפשר להיות בתמיד, דהיינו להוכיח תמיד הרשע בפניו שיחזור בתשובה זה אי אפשר שיהיה תמיד. אבל לבקש עליו במחשבה לפניו שכל הרשעים יעשו תשובה שלימה לפניו זה אפשר להיות תמיד. וזה צריך אדם לבקש תמיד שהרשעים יחזרו בתשובה שלימה. והנה הארון, מורה על המחשבה ולכך אמר בו שלא יסורו הבדים ממנו, דהיינו שיבקשו תמיד על עליות נצוצות, כי זה שהבדים הם תקועים בו מורה על הילוך. וכבר אמרנו שהילוך המשכן במדבר היו עליות נצוצות וזה אי אפשר תמיד. אבל הארון, שהוא המחשבה צריך להיות תמיד בבחינת מחשבה לבקש הנצוצות שיהיה להם עליות כנ"ל. ולזה רמזו חכמינו ז"ל צריכין לערב תמיד בתפלה פושעי ישראל, דהיינו לבקש תמיד בתפילתינו על עליות הניצוצות ודו"ק היטב:

וְהַסוֹחֵר הַנַּ"ל בִּשְׂכַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר כָּזֶה וְגַם עָמַד בַּנִּסָּיוֹן עִמָּהּ נִפְקַד וְנוֹלַד לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה בֵּן זָכָר.

וד' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ד' לשרה כאשר דבר (בראשית כ״א:א׳).
איתא בש"ס (סוכה י"ד.) למה נמשלו תפילתן של צדיקים כעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמניות. ובאמת מצד השי"ת אין שום השתנות כדכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ד' לא שניתי, ורק כל השינוי הוא מצד המקבל. כי השפע של השי"ת לא נפסק לעולם. ורק מצד המקבל נדמה לפעמים שנפסק, וע"י תפילתו משיג השפע. ואיתא בש"ס (ר"ה ל"ב.) עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ופריך שם הגמ' הני תשעה הווין, ומתרץ בראשית נמי מאמר הוא. והיינו כי בהמאמר בראשית נכללת כל הבריאה. אבל בהמאמר הראשון אין שום השגה להבריאה עדיין, והמאמר הראשון יהי אור מורה שאז מתחיל אצל האדם הכרה בין החושך להאור. ואח"כ כתיב ויהי אור, היינו שכבר יש להבריאה הכרה בהאור עד הגמר של עשרה מאמרות, היינו שכבר יצא לפועל השגת הבריאה באורו של השי"ת. ואז רואה האדם שבאמת מצד השי"ת גם קודם היה נכלל הכל ורק החילוק הוא מצדו, שמקודם היה נפסק מאתו ועתה השיג ע"י תפילתו הישועה. וכשמשיג האדם הישועה ע"י תפילתו אז הוא בפירסום רב. וזה וד' פקד את שרה כאשר אמר, ואמירה הוא בלחישא כמו דאיתא בזוה"ק (אמור פ"ח:) ויעש ד' לשרה כאשר דבר. ודבור מורה שכבר השיג הישועה ע"י תפילתו שמכיר שהעניה של השי"ת היתה ע"י תפלתו, ואז הוא בפירסום רב כנ"ל וזה נקרא דבור: