ליקוטי מוהר"ן
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם: (בראשית כ״ב:א׳)
ליקוטי מוהר"ן
וְרוּחַ סְעָרָה הַזֶּה הוּא מְקַטְרֵג הַגָּדוֹל, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאִים כָּל הַקִּטְרוּגִים וְהַנִּסְיוֹנוֹת, וְהוּא אַחַר הַדְּבָרִים, שֶׁהוּא יוֹנֵק מֵהַדִּבּוּר, כְּשֶׁמּוֹצֵא פֶּתַח לִינֹק. הַיְנוּ: לַפֶּתַח חַטָּאת (בראשית ד׳:ז׳); וּכְתִיב (מיכה ז׳:ה׳): שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (וירא קיט:): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם,
אגרא דכלה
ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך וכו' ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). לפי פשוטו צריך לדקדק דסיבת הנני רק כשהקורא עדיין אינו מספר הענין הנרצה, רק קורא להנרצה אליו בשמו שיבא ויאזין אליו, והנקרא משיבו הנני לשמוע ולהאזין מה שתאמר לי, כדאשכחן באברהם בעקידה (בראשית כב א) ויאמר אליו אברהם, (קרא רק בשמו ולא אמר לו הנרצה עדיין, אז) ויאמר הנני (לשמוע מה שתאמר), אבל בכאן כפי הנראה יוסף היה בסמוך אצלו, שמובן מהתחלת הפסוק דאמר ויאמר ישראל אל יוסף, ולא סגיא ליה לומר ויאמר ישראל "אליו, כיון דעליה קאי עד כאן דבפסוק הקודם (בראשית לז יב) אמר וילכו אחיו, והבן. אך בא להורות דהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשם, ועל כן סיפר לו ענין הנרצה שילך לשכם אל אחיו, ואם כן לא יתכן להשיב הנני. וביותר תיבת "לו מיותר, היה לו לומר סתם הנני כדאשכחן באברהם. אך הוא לפי הפשט משמיענו איך המסבב סיבות פועל כרצונו, ומשיב חכמים אחור לפעול בעולמו כרצונו, ומשמיענו גם כן צדקת יוסף, דהנה יוסף ידע ושיער בדעתו שהוא סכנה, ולא רצה לסרב על דעת אביו, וגם כן לא רצה להודיע לו בפירוש איך שחושד את אחיו בדבר לא טוב, אך השמיע לו הענין ברמז כדי שיבין ממילא, ועם כל זה להיות הענין סיבה מאת הש"י, לא הרגיש יעקב בדבר הגם שחכמת אלקים בקרבו, כי הגוזר ומקיים הוצרך לקיים את גזירתו ואין להשיב. וזה שמשמיענו הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף, ולא קאמר אליו, להורות שהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשמו, רק אמר לו ענין הנרצה לכה ואשלחך וכו', והנה יוסף בהיות שידע שהענין הציווי הלזו היא סכנה מופלגת, לא רצה לסרב על דעת אביו ולא רצה לצערו, ושיאמר לו שאחיו חשודים על דבר לא טוב, רק אמר לו הנני. ורצה בתיבת "לו, שרצה לרמוז לו שהלא חכם הוא יבין וישכיל על פי תשובתו את אשר בלבבו, ואמר "לו הנני, ור"ל הנני מוכרח שלא להשיב על דבריך רק לשמוע בקולך, והיתה סברתו שממילא יבין יעקב שהדבר הוא בהכרח גדול אליו, רק שאין להשיב על גזירת אביו, וממילא ישאל את פיו מה זה ועל מה זה, או יחזור בו בעצמו. והמסבב סיבות פעל ועשה שלא הרגיש יעקב, רק חזר ואמר לו לך נא ראה וכו' (בראשית לז יד), ומשמיענו התורה שאין חכמה ואין תבונה וכו', ואין מנוס מגזירתו דום לי"י והתחולל לו: