ישמח משה
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב). הנה טרם נבוא אל ביאור הענין, נקדים לפרש החרוז שאנו אומרים בשבת (זמר אל אדון) מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם. גם לפרש הפסוק (קהלת א' ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ולהבין מאמרם (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. וכבר כתבנו על זה ביאור נחמד בפרשת וירא (על הפסוק (בראשית יח א) כחום היום) ובפרשת צו (בהפטורה לשבת הגדול), עיין שם. ועתה נאמר כעין זה באופן אחר, על פי מ"ש היערות דבש (חלק א' דף כ"ט ול') ותורף דבריו, על מה שהקשו איך השמש וכוכבי השמים ירוצו להאיר הכדור הארציי החומרי והקטן. והענין הוא כי מרוצתם לקנות שלמות נפשם ושפעת אלקית כי זהו מרוצתם ועבודתם, כי הם בעלי שכל ומדע כאשר הוכיח שם, עיין שם. ואמנם עוד הקשו הפלוסופים, הלא נודע כי יש להם שני תנועות, אחד ממזרח למערב שהיא תנועה היומית, ואחד ממערב למזרח תנועה הפכיית, למה ומה טעם יש בו. עוד נלאו להבין איך אפשרי שיש בפעם אחת שני תנועות הפכיות ומתנגדות זה את זה. והעלו בזה כי הכוכב בתוך הגלגל, והגלגלים חוזרים מעת לעת כל הכדור הארציי על פי גלגל היומי, והכוכב שהוא בתוך הגלגל מקיף עמו ממילא ממזרח למערב כל העולם מעת לעת, אבל הכוכב בעצמו חוזר בתוך הגלגל שהוא בו תנועה עצמית ממערב למזרח, וסובב והולך בתנועתו הלבנה בכ"ז ימים כל עולם, והחמה בשס"ה ימים, ואם כן יתכנו שני התנועות. ובזה יתכנו דברי חכמי ישראל שאמרו (פסחים צ"ד ע"ב עיין שם) כוכב חוזר וגלגל קבוע, דהיינו הכוכב בתנועתו העצמית, וגם דברי חכמי אומות העולם שאמרו גלגל חוזר וכוכב קבוע, דהיינו בתנועה היומית. וזה שאמרו והודו חכמי ישראל וכו', ולא אמרו וחזרו, כי שניהם אמת ולכך הודו שבבחינה אחת אמת בשפתם. ובזה יובן הטעם לתנועה ההפכית, כי כבר אמרו רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר (נחמיה ט ו) וצבא השמים לך משתחוים, ועיין מהרש"א שהקשה מתנועה הפכית, דהא החמה וכל הכוכבים הולכים גם כן ממערב למזרח. אבל דע כי מ"ש ששלימות החמה והכוכבים בסיבוב התנועה, היא בשביל כך שהשכינה במערב ששם אורה מבהיק ומשפיע, ולכך הגלגל סובב את הכוכבים ממזרח למערב להתקרב למקום השכינה ולקבל שפעה, ובבואה לשם אי אפשר להמתין ולנוח שם לגודל אור המבהיק, לכך חוזרים והולכים משום כדכתיב (יחזקאל א יד) והחיות רצוא ושוב, וכמו כן הגלגלים הולכים לנוכח המערב וחוזרים וסובבים. ואמנם כשהגלגל מוליך הכוכב שבו לנוכח פני ה' לקבל השפעתו, הכוכב ההוא נחרד מפחד ה' והולך לאחוריו ליראת אש ה', על דרך משל אם מוליכין אדם בעגלה נוכח פני המלך, האדם שהוא בהעגלה נחרד מאימת המלך, והוא עומד בראש עגלה והולך לאחוריו עד סוף העגלה, והעגלה מוליכו בעל כרחו. וכן הדבר ממש בענין הגלגל והכוכב, וזהו סיבת שתי התנועות, תנועות הגלגל ותנועות הכוכבים, עד כאן דברי היערות דבש. ויוצא לנו מזה כי תנועה היומית היא מחמת אהבה, ותנועה ההפכית היא מצד היראה. והיינו מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כי אברהם היה לו דחילא ורחימא, כמ"ש (בראשית כב יב) כי ירא אלקים אתה, ונאמר (ישעיה מא ח) זרע אברהם אוהבי, ולא נאמר אהובו, והבן. וכל חולה, ר"ל דמאן דלית ליה דחילא ורחימא הוא חולה הנפש, כמ"ש בעקרים דגילה הבא מרעדה נצמח מכח שמרגיש הנפש בבריאתה, עד כאן דבריו. אלמא דהעדר הוא חולה והבן, הרואה אותה, ר"ל שעובד בדחילו ורחימו מיד נתרפא, וכן הוא דברי הזוהר (תיקו"ז י כ"ה ע"ב) כל דלית ביה דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא. והן הן דברי הגמרא (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה אורך ימים, ולמשמאילים בה עושר וכבוד (משלי ג טז) ודוק, וכן יש לפרש הפסוק (בתהילים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהיינו יראך באמת דהיינו מיימינים בה, לם רב טוב צפון עין לא ראתה, אבל פעולת דהיינו שכבר פעלת להם בעולם הזה, היא לחוסים בך נגד בני אדם ולא לשם שמים, והיינו משמאילים בה, והבן. והיינו יראוך עם שמש (תהלים עב ה), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), דתרווייהו ישנן בהשמש. והיינו תלאה בגלגל חמה, והבן. והיינו מה יתרון לאדם וגו', כי אם לית ביה דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואינו רק בעולם הזה, דמותר אדם מן הבהמה אין בזה כי הכל הבל (קהלת ג יט), על כן כל היתרון לאדם בא ממה שיעמול תחת השמש, היינו בדחילו ורחימו דוגמת השמש.
ישמח משה
והנ"ל על דרך משל מי שהוא רעב ואוכל, הוא משביע הרעבון בכל מאכל אף בהפחות והגרוע שבמאכלים ואף בלחם יבש, ואם ירצה להשביע הרעבון שלא על ידי אוכל, כגון על ידי שמיעה או ראיה, לא יתכן על ידי שמיעת או ראיית דברים המצויים, רק אם ישמע דבר נפלא הפלא ופלא שמתענג בו מאד, ואזי שוכח רעבונו ומשביעו זמן מה, כגון בשמיעת קול זמר שלא נשמע כמוהו בפה או בכלי, או מעשה נפלא שמתענג השומע, או דברי חכמה נפלאה להאוהב חכמה, וכן בראיית איזה דבר נפלא, והוא דבר מוחש אין להכחישו. ולהבין למה זה שהמאכיל ישביעו אף בפחות, וזה דוקא בדבר נפלא, דעת לנבון נקל שהוא משום שהמאכל טבעו להשביע מצד התולדה, לכך משביע אף במאכל פחות, אבל שמיעה וראיה אין טבעם להשביע, רק שישמשו במקום המאכל שיהיה כאלו אוכל, ולזה צריך דבר נפלא שישנה טבעו. סימן לדבר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), ר"ל שראיה זו השביען, והבן. והנמשל כל המצות כולם המה תועלת לנו בטבע, אף שאין אנו יודעים סיבת התועלת, אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ונמצא העושה המצוה בפועל, הוא בנקל שיעשה התיקון והיחוד שראוים להיות על ידי מצוה זו אף בעשיה כפשוטו אמר ונעשה רצונו אף בלי כונת סודות נסתרים, ואף אם אין כאן הטהרה והקדושה הגדולה והיראה והאהבה הראויה. מה שאין כן כשאין עושה המצוה בפועל, רק דוגמא במקומו, שזה אין טבע התיקון, וצריך להיות בטהרה וקדושה נפלאה וכונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל. והנה שמעתי לפרש הפסוק (בפרשת העקדה, בראשית כב טז) יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו'. על פי אמרם (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה אברהם כבר גמר בלבו ולקח את המאכלת לשחוט, אלא שנאמר לו אל תשלח ידך ונאנס ולא עשאה, וכל כך גמר בלבו בכונה רצויה, עד שנחשב למעשה ממש. וזה שאמר הכתוב יען אשר עשית את הדבר הזה, כלומר עמדת על הנסיון הזה ועשיתיו ממש, הגם ולא חשכת את בנך וגו', ר"ל שלא חשכתו מן העולם דהיינו שנשאר חי. ולי נראה שגם למעלה הפירוש כן שאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וכו' (בראשית כב יב). כי מקודם לא היה במדריגה שיפעול בלא עשיה בפועל, ועכשיו בא למדריגה זו, והבן זה כי אם לא היה בכונה זך כל כך, היה צריך לשחוט בפועל ממש, אבל מחמת שהיה בכונה זכה, על כן המחשבה נחשב למעשה ממש. והנה השאיר רושם קיים לדורות, כמו שפירשתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יד) ה' יראה אשר יאמר היום וגו', דהיינו בעת שמזכירין מעשה העקדה, הוי כאלו נעשה עתה בפועל, וכן הוא לעולם, וזה פעל הצדיק אברהם אבינו ע"ה ברוב כונתו, והבן.
ישמח משה
והנה אברהם וכל אביזריה נכנסו תחת כנפי השכינה, ושני אלפים תורה (סנהדרין צ"ז ע"א), נחשב מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), מה שאין כן נחור וביתו, כי אלהי נחור (בראשית לא נג) הוא חול (ב"ר ע"ד ט"ז), ועל כן רבקה היתה צריכה להתגייר, ובודאי גיירה אליעזר או יצחק. אך הצדיקת הלזו ודאי כונתה לשם שמים היה, רק במקום דאיכא גם הנאה מרובה, אין שום אדם אף בעצמו אינו יכול לידע בירור אם כונתו רק לשמו ית', אף אם מכוון לשמו מכל מקום חושד את עצמו שמא הוא מחמת הנאה, רק היודע מחשבות יודע האמת דמי איכא ספיקא קמיה שמיא, וזה ידוע מאד להמתקדשים ומתטהרים במחשבתם ואין חכם כמו בעל הנסיון. והנה רבקה בעצמה נסתפקה בזה אם לא היה תערובות של הנאה במחשבתה, וצערה את עצמה על זה, וסברה שעל ידי הזרע יתברר מחשבתה, אם יהיה קדוש, הרי הוית מגירי הצדק, ויהיה הולד הורתו ולידתו בקדושה, ואם לא ח"ו ההיפך. והנה כאשר התרוצצו כפירוש רש"י שם (ד"ה ויתרוצצו) כשהיתה עוברת וכו', עמדה משתומם ממה נפשך דאם ח"ו תערובות במחשבתה, אם כן מנין קדוש כזה שמכיר בוראו עוד בבטן אמו ומפרכס לצאת על פתח בית הכנסת ובית מדרש, ואם מחשבתה היה בלי סיג הטמא הזה, מהיכן הוא לה, והיינו דאמרה אם כן דיש אחד קדוש ואחד טמא, למה זה אנכי, ר"ל מה היה כונתי הא קשה ממה נפשך, ותלך לדרוש את ה' מה יהיה בסופה, והבן. והנה באמת נצמח עשו משום זה, כי אף אם היה כונתה ומחשבתה נקיה, מכל מקום כיון דאין ניכר לשום נברא, יש אחיזה למקטרג כמו שביארתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יב) כי עתה ידעתי כמו הודעתי, ועוד ראיה ברורה מקטרוג השטן על איוב באמרו החנם ירא איוב את ה' וגו' (איוב א ט). ובאמת העידו רז"ל במשנה (דסוטה דף כ"ז ע"ב) על איוב דלא עבד את המקום אלא מאהבה, והבן. ועל כן קודם שסיפר הכתוב מלידת יעקב ועשו, הקדים הפסוק (בראשית כה כ) בקחתו את רבקה בת בתואל וגו', שזה היה הסיבה והבן. והנה גם רחל ולאה היו צריכין לגירות, וקודם שבא יעקב, לא היו יכולין להתגייר אף שהיו צדקניות מכבר ובעלי רוח הקודש, דהא בעי גירות לפני בית דין כמבואר במסכת יבמות (דף מ"ו ע"ב ודף מ"ז ע"ב), ובינה לבין עצמה לא מהני כלל, ויעקב היה יחיד מומחה דהוי כג' כמבואר בחו"מ (סי' מ"ו ס"ד), ואם כן ודאי כשבא נתגיירו שתיהן, ואם כן לאה דלא ידעה כלל שתנשא לו, הוי גירות מעליא בודאי, אבל רחל הצדיקית הגם דמחשבתה ודאי היה זכה לשמים, אך אינו ניכר לשום נברא. והנה רצה הבורא להודיע זה, וגלגל הדבר שהטעה לבן את יעקב, והיא מסרה הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש, ואז שוב לא ידעה אם שוב תנשא ליעקב, כי מי יודע אם ירצה יעקב לעבוד עוד שבע שנים אצל הרמאי הלז, וגם שמא לא יהיה מרוצה אביה ליתן לו שני בנותיו, ואף על פי כן לא חזרה כלל מהגירות ומצדקתה, ואז נתגלה כשרון ויושר לבה ולא היה שום אחיזה לס"א, על כן היה מטתו שלמה. והיינו דאמרה נפתולי אלקים, (ר"ל שנתחברה בלי ערעור) נפתלתי עם אחותי, ר"ל עם ענין אחותי ועל ידה, ואין להצטער ולהתרעם על שהטעה אותו ויש לה בנים, על כן אמר אשר מנע ממך וגו' (בראשית ל ב), והבן כי אלולי זאת היה ערעור על התחברותה לאלקים, כי גם זאת שלא היה לה בנים, היה משום זה כדי לגלות יותר צדקתה, כי כבר חשבו הכל שיגרשנה יעקב, וכן חשבה היא בעצמה וכמו שכתב רש"י, וכמו שיסד הפייטן האדמון כבט שלא חלה וכו', ואף על פי כן לא חזרה מצדקתה, והבן. ועל פי זה יתפרש (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב וגו' כי בראותו ילדיו וגו', ילדיו דייקא כי בנכריה ולדה בתרה אזיל כמבואר במסכת קדושין (דף ס"ח ע"ב), אבל כאן היה ילדיו, כי גירי אמת היו לשם שמים, והמופת מעשה ידיו בקרבו, דהיינו שהם נשמות קדושות, דעל זה נאמר (ישעיה ס' כא) ועמך וגו' נצר מטעי מעשי ידי להתפאר והבן, אף דהכל מעשה ידו, מכל מקום לא נזכר בתורה בריאה מפורש רק באור ולא בחשך (בראשית א ג), אף שהחושך נברא גם כן, דאין מיחד שמו על הרעה (עיין ב"ר פ"ג ו'), רק כדי שלא נטעה ח"ו לומר שלא נברא, נאמר על ידי נביא ובורא חושך (ישעיה מה ז), וכן הוא ברע, רק דזה מעשה ידי להתפאר, והבן כי נכון היא מאד כי בריאת הטוב מפורש בכל מקום בביאור, והיינו מעשה ידי בקרבו, דהיינו מה שמייחד שמו עליו. ועל פי זה יובן גם כן האמור (רות ד' י"א) יתן ה' האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה וגו'. כי כונת רות היה רק לשמים, כמו שאמר לה בועז הטבת חסדך האחרון וגו' (רות ג י), והנה הפרשת דרכים פירש כל זה על הפסוק לא עתה יבוש יעקב וגו', וכן הפסוק יתן ה' האשה וגו' בפנים אחר, אך לדרכי ילדיו מדויק טפי. ואפשר לצרף דברי ודבריו ולומר הכפל לא יבוש על ענין הגירות, ולא עתה פניו יחורו על ענין שתי אחיות, כי בראותו ילדיו וגו' כמ"ש דזה תולה בזה, דאם היה הגירות כראוי, גם איסור ב' אחיות ליכא, כמ"ש הפרשת דרכים בעצמו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והבן.