אגרא דכלה
גם לפי שאברהם הוא תיקון של אדם הראשון שקלקל בעבודה זרה, וגרם ת' של מות (רנב) שנכנס בתיבת ותרא האשה כי טוב העץ (בראשית ג ו), שהוא סוד אות ת' נכנסה באותיות או"ר (רנג) עד שבא אברהם, ואמרינן בגמרא (ע"ז י"ד ע"ב) מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו (רנד) ת' פרקים הוה, לפי שמדת אברהם הוא חס"ד, שהוא שם של ע"ב שיוצא מן חכמה עילאה, ויש בשם של ע"ב שבחכמ"ה במילוי יודין יו"ד ד"י וי"ו ד"י, ד' יודין, כל אחד כלולה מי' הרי ת' (רנה) עלמין דכסיפין, והוא סוד ארבע מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרן (בראשית כג טז), (רנו) שהוא "רע "עין, לקביל ת' בתי דינין (דכסיפין)[נ"ל שצ"ל דחציפין] (רנז) דיליה. וז"ש (בראשית כג ט) בכסף מלא יתננה "לי, "כסף דייקא שהוא חס"ד, שבא ממילוי חס"ד שהיא שם של ע"ב (רנח). זה סוד שם שם בראשית כג ב) ותמת שרה בקרית ארבע, שרה שהיא היתה גלגול חוה, תיקנת "ות מן ותר"א שקלקלה חוה, לכן אמר בכאן ותמ"ת שרה, פתח בו"ת מן מו"ת, בקרית ארבע דייקא בארבעה יודי"ן שהם (במלת)[בשם צ"ל]ע"ב, בהם השלימה שרה תרין אתוון אילין. וזה סוד שהוצרך יצחק להיות בן מ' שנה בקחתו את רבקה (בראשית כה כ), כי רבקה נשמתה של חוה, בסוד (בראשית כד סז) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ממש (רנט) שהיתה חו"ה, ולכן כשמתה שרה נתבשר אברהם הנה ילדה מלכה גם היא (בראשית כב כ), כמ"ש (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה כו' (יומא ל"ח ע"ב) (רס), כי נשמת שרה נכנסה ברבקה (רסא), ולפי ששרה לא תיקנה רק ב' אתוון של (רסב) מות, אבל מ' של מות הוצרך יצחק לתקן, שהוא היה ממש נשמת אדם וחוה כדאיתא בתיקונים, ואז תיקן גם כן מ' של מו"ת, ולכן בן מ' הוצרך להיות בנשואין של רבקה, ובזהר איתא שבלידת משה ניתקן ותר"א אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), אותו קלקול של חוה ותרא (רסג) האשה כי טוב העץ למאכל, ונתמלא הבית אורה (מגילה י"ד ע"א) (רסד), שקלקלה חוה בת' של ותר"א, ולא פסקה זוהמ"ת (רסה) הנחש לדעתו, עד שקיבל התורה ו' בסיון, שאז נתקנה ו' של מו"ת, ובמ' יום שהיה בהר שקיבל לוחות, נתקן מ' של מו"ת, ולכן דרשו (עירובין נ"ד ע"א) חרות על הלוחות (שמות לב טז), כשניתנה (רסו) תורה למשה במתנה שהוא ביום מ' (רסז), שבתחילה היה לומד ושכחה, עד שניתנה לו במתנה (רסח) בסוף מ' יום (נדרים ל"ח ע"א), ואז היתה חרותה על לב"ה (לב"ו צ"ל), אל תקרי חרות אלא חירות שבאותו שעה נעשה חירות ממלאך המו"ת, מו"ת דייקא שבאותו הפרק נשלם התיקון של אותיות מו"ת (רסט). וצריך ליתן טעם (ער) למה לא נתן הקב"ה למשה התורה מיד במתנה, ולמה המתין עד סוף מ'. בדרך הדרש לפי שבסוף מ' עשו ישראל העגל, והקב"ה אמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב י), שדרשו רז"ל (ברכות ז' ע"א) שלא חזר דיבורו של הקב"ה ריקם, שכן בני רחביה (רעא) רבו למעלה ראש (דברי הימים א' כג יז), שהיו למעלה מס' רבוא, ונמצא באותו שעה (רעב) שאמר הקב"ה למשה ואעשה אותך לגוי גדול, אז ניתנה התורה למשה במתנה, כי התורה היא ס' רבוא אותיות כנגד ס' רבוא נשמות של ישראל, והקב"ה הבטיח למשה שיהיה הוא כלול מס' רבוא נשמות, ז"ש במסכת נדרים (ל"ח ע"א) לא נתן הקב"ה התורה אלא למשה (רעג), ומסיק לפלפולא בעלמא (רעד), ולכן כל זמן שלא היה משה כלול מס' רבוא, היה לומד ושכחה עד שנתן הקב"ה למשה הפלפול במתנה (רעה), כמ"ש ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קמנצית, אילו משתכח תורה מישראל מהדרינא (רעו), וזה גם כן המתנה של משה, שבפלפולו היה מהדר התורה, אבל לפי מה שאמרנו (רעז) הוצרך דוקא (לתקן)[לקבל נ"ל]ביום מ', לתקן מ' של מו"ת חמת המלך מלכי המלכים (רעח), שבאותו שעה שעשו העגל רגליה יורדת מות (משלי ה ה), ואיש חכם זה משה יכפרנה (משלי טז יד), וזה הראה לו הקב"ה לאברהם אנכי מגן לך דייקא, שלא יוכל משה לקבל את התורה עד שנתן לו הקב"ה קלסתר פניו של אברהם (שמו"ר פכ"ח א') (רעט), "שכרך "הרבה "מאוד ר"ת מש"ה, שאז פסקה זוהמת נחש (עיין שבת קמ"ו ע"א), כמבואר בפסוק (בראשית ג א) והנח"ש הי"ה ערו"ם, ס"ת משה. שעיקר התיקון היה כשקיבל הלוחות כמ"ש:
אגרא דכלה
ויהיו חיי שרה (בראשית כג א). במסורה בספרים מדוייקים נכתב ויהיו בחטף פתח. בספר מבין חידות הרבה להשיב אפו על הספרים המדוייקים, באמרו בשם ר' משה הנקדן באמת כל אחה"ע דינו לינקד בחטף פתח, אך ג' מבטלין יש, ואחת מהנה חירק באות משמשת לפני לשון הויה מבטל חט"פ, כמו יהיו תהיו, והספרדיים מוסיפין עוד כאשר יש יו"ד אחר אחה"ע, אם כן לפי זה בכאן יש ב' מבטלין, מהיכן יצא לספרים לנקדו בחטף, עד כאן דבריו. ולי הקטן מן התימה עליו כיון שנכתב הדבר במסורה, הלא ידוע כמה דברים במסורה אשר הם נמסרים שלא כמשפט, רק הוא על פי טעמים כמוסים, כידוע משם בשמ"ת בת ישמעאל (בראשית לו ג), ואסנ"ת (בראשית מא מה), ומי כמוכ"ה (שמות טו יא), וכמה עניינים אשר לא יכילם הספר, ואין להשתמש בעניינים על פי כללי הדקדוק, רק על דבר שאין ידוע המסורה, ממילא מן הסתם יש להשתמש בניקודו ובטעמו על פי כללי הדקדוק, אבל דבר שנאמר במסורה מיניה לא תזוע, ממילא המסורה שכתבה בספרים המדוייקים כך, היינו בספרים המדוייקים כתבו כי כך נמסר במסורה. ואני אומר לפי דעת הספרים המדוייקים טעמא רבא, דהנה אמרו במדרש (ב"ר פנ"ח א') על ויהיו חיי שרה, יודע י"י ימי תמימים (תהלים לז יח), אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, בתחילה הנה ילדה מלכה וכו' (בראשית כב כ), ואחר כך ויהיו חיי שרה, עכ"ל. הנה עבור זה נמסר חטף פתח הה"א, ה"א רמז לנוק' קדישא, הנה רמז בחט"ף פת"ח עד שלא נחט"ף זאת פתח"ה זאת, הבן זה. וכן לדעת ר' יוסי במדרש (ב"ר פנ"ח ה') ויבא אברהם וכו' (בראשית כג ב), מהיכן בא מהר המוריה ומתה שרה מאותו הצער, לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה, עיין ברש"י בחומש. ומפרשים דברי רש"י ז"ל, שהמבשר אמר פתיחת דבריו שנזדמן בנה לשחיטה, ולא סיים דבריו שהוא חי, וקודם סיומו יצאה נשמתה. וזהו שנרמז בחט"ף פת"ח, אשר תיכף בפתיחת הדיבור נתחטפה, על כן יצא מכללי הדקדוק להורות על כל הנ"ל, ועוד חזון למועד:
אגרא דכלה
(תנחומא לך סי' י') ילמדנו רבינו העולה על מה וכו', ורבי שמעון בן יוחאי אומר על הרהור הלב וכו', אתה מוצא אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין וכו', כבר קבלתי שכרי, א"ל הקב"ה כיון שהרהרת אחר מעשי, עולה אתה צריך, לפיכך ויאמר קח נא וכו' והעלהו שם לעולה (בראשית כב כ). הנה ההרהור אחר מדת הדין הוא לדעתי שרצה לומר על מה עשה י"י ככה ליתן לו שכרו בעולם הזה, ולא ישמור לו שכרו לעולם הבא כמדתו עם הצדיקים, וזה היה הרהור אחר מדת הדין, וכוונתו לדעתי לתרץ "אחר "הדברים "האלה (בראשית טו א), וגם אל תיר"א ממה היה מתיירא, על כן מתרץ שהיה מתיירא שקיבל שכרו, "ואחר "הדברים האלה מופנה לגזירה שוה "אחר "הדברים, "אחר "הדברים (בראשית כב א) מעקידת יצחק נ"ל: