ישמח משה
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כד נ). במדרש (ב"ר ס' י') מהיכן יצא, מהר המוריה. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדונך (בראשית כד נא), עיין בעטרת שלמה שפירש המדרש והפסוק לא נוכל דבר אליך רע על עיקר הנשואין, וטוב שיבא יצחק לכאן שזהו טוב בעיניהם. ועל זה אמר המדרש מהיכן יצא זה, בשלמא גוף הזווג של יצחק ורבקה, ידעו שהוא מה' ממה שסיפר להם אליעזר הניחוש, אבל זה שתלך רבקה אצל יצחק, מהיכן ידעו שזה מה'. על זה אמר מהר המוריה אי אפשר שיצא יצחק לחוץ לארץ, כפירוש רש"י בפסוק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת (ד"ה אל), עיין שם. והנה על דברי רבנן נדחק מאד. ולי נראה לפרש דברי רבנן גם כן, על פי דבריו בהמדרש (ב"ר נ"ט י') על הפסוק (בראשית כד ו) רק את בני לא תשוב שמה, רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל בן בני חוזר, עיין שם. ותורף דבריו בקצרה הוא, דהנה קיימא לן דאסור להניח את אביו ואמו ולילך אף מחוץ לארץ לארץ ישראל, אבל לישא אשה מותר לילך. ומבואר בזוהר הק' (ח"א קנ"ח ע"ב) דמשום זה ברח יעקב מלבן בלא רשותו, דהיה ירא פן יעכב עליו לבן ויושלם לידת כל הי"ב שבטים בחוץ לארץ, והיו צריכין להשתלם בארץ ישראל דוקא, לפי שהיו דוגמא מרכבה עליונה. וזה הוא הטעם שציוה אברהם לאליעזר שלא ישוב את יצחק אל הארץ אשר יצא משם אם לא תאבה האשה לילך מארצה, כי יהיה יצחק מוכרח לדור בחוץ לארץ, וכשיגיע הזמן שיוליד יעקב י"ב שבטים, לא יהיה רשאי להניח אביו לעת זקנתו, ויולדו לו כל הי"ב שבטים בחוץ לארץ ח"ו, ועל פי זה יובן המדרש והפסוק הנ"ל, עיין שם עד כאן דבריו. והנה באמת יצחק הוא אדוניו, שכבר נתן אברהם כל אשר לו ליצחק (בראשית כה ה), וכמו שאמר אליעזר הוא אדוני (בראשית כד סה), אבל ניצנצה בהם רוח הקודש לכבודו של אברהם באמרם ותהי אשה לבן אדוניך, ר"ל שיהיה כאן אשה ליעקב שהוא בן אדוניך כי יצחק הוא אדוניו, על כן אין ליצחק לבא לכאן, דאם יהיה גם יצחק בחוץ לארץ, אם כן יתילדו מיעקב כל תריסר שבטין בארעא נוכראה כנ"ל, והבן זה.
אגרא דכלה
ויאמר הויה אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם (בראשית כד יב). יתפרש דהנה אברהם עשה את העבד שליח ליקח אשה ליצחק, ולמה לא שלחו יצחק בעצמו, כיון שאליו ראוי לעשות המצוה בעצמו רק שלא יכול לצאת לחוץ, על כל פנים היה לשלוח את העבד. רק דידוע הוא דדכורא הוא במדת החסד, ונוק' היא מצד הדין וגבורה. והנה יצחק היה מסטרא דגבורה ולא היה יכול ליקח אשה, כי יתדבקו דינא בדינא, וכמ"ש בזהר שאמרה רבקה מי האיש הלזה וכו' (בראשית כד סה), דאתדבקא דינא בדינא לא בעינא, ויאמר העבד הוא אדוני, שכבר נמתק באברהם בעקידה כנודע. ולפי זה יצדק שאברהם דייקא היה עיקר בשליחות הזה, להתהוות ענין השידוך על ידי מדת החס"ד, ולא יתדבקו דינא בדינא. והנה העבד הנאמן הציר הנאמן לשולחיו ידע בדבר היטב, כי היה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כ"ח ע"ב), אמר בתפלתו הויה אלקי אדוני אברה"ם דייקא, הקרה נא לפני היו"ם דייקא, מדת יום דרגא דחסד ולא מדת ליל"ה דרגא דפחד יצחק, על כן כהו עיניו מראות (בראשית כז א). והנה להיות אף על פי כן הדברים מגיעים ליצחק, הוצרך להמתיק דינו, דהנה סוד הדינים הם ש"ך ה' גבורות, ב' פעמים דין גימטריא ש"ך, ונמתקים בחס"ד אברהם חושבנא דדין כחושבנא דדין. וז"ש העבד הנרצה ועשה חס"ד עם אדוני אברהם, רצה לומר תצרף חס"ד עם תיבת אברה"ם, ויתמתקו הש"ך דינים דפחד יצחק, והבן. ובזה יובן כוונת המדרש (ב"ר פ"ס ב') ועשה חסד עם אדוני אברהם, התחל"ת גמו"ר. ואנחנו לא נדע מה כוונתו. אך הוא דהוקשה לו הרי עיקר החסד מגיע ליצחק. וגם למה הזכירו בשמו אברה"ם, אך הוא שאמר כמו שהתחלת על ידי העקידה להמתיק הדינים דיצחק על ידי חס"ד אברהם, גם היום עשה חס"ד עם אדוני אברה"ם, שעל ידי חס"ד אברה"ם (בגימטריא ש"ך), יתמתקו הש"ך דינים שהם מבחינת יצחק, ולא יוקיד עלמא בשלהובוי כאשר יתדבק דינא בדינא, ולכך עשה סימן במי"ם בחינת החסד מדת אברהם:
אגרא דכלה
ותאמר אל העבד מי האיש וכו' ויאמר העבד הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד סה). צריך לדעת מהו נפקא לן מזה. והנראה דמשמיענו הא דאמרו רז"ל (שבת קנ"ו ע"ב) כסי רישך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא. והנה יצחק מדתו מדת יראה ופחד, וכאשר ראתה אותו נתלבשה ביראה ותקח הצעיף "ותתכס, כי היכי דתהוי עלה אימתא דשמיא: