ליקוטי מוהר"ן
וַאֲזַי: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, וְצִדָּה, הִיא מִלְּשׁוֹן (בראשית כ״ה:כ״ח): צַיִד בְּפִיו, וְהַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרָע וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא.
באר מים חיים
עוד יתבאר אומרו ויפצר בם מאוד וגו'. על פי אשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ד' ענף ב') בכוונת הפסוקים בפרשה זו ולא נכפיל הדברים כי אם דיבור אחד הנצרך לענינינו פה, והוא על פי מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה כמה פעמים ובפרט בפסוק (עובדיה א', ח') והאבדתי חכמים מאדום וגו') בסוד הפסוק (בראשית כ"ה, כ"ח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ותוכן הדברים כי הנה בעשו היה נבלע כח שורש הקדושה נשמת שמעיה ואבטליון שבאו מאתו ובבוא עשו לפני אביו היה מתנכר אצלו ודיבר אתו בכח אלו הנשמות אשר היו ניצודין אתו והגביר אז כח הטוב לבד, ובם היה מדבר. ולכן אהבו אביו כי סבר אשר תוכו כברו ותמיד הולך בטוב, ובאמת לא כן היה כי היה כולו רע, רק לפעמים דיבר בכח הטוב שבו. ולזה גם כאן בבקשת אברהם אבינו על אנשי סדום אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולכאורה מי לא ידע שאין בסדום אף צדיק אחד וכמאמר הכתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו וגו' מנער ועד זקן כל העם מקצה.
ליקוטי מוהר"ן
וְאָז: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, הַיְנוּ הַתֵּבָה הַיּוֹצֵאת בֶּאֱמֶת, הִיא תָּשִׂים לְךָ פֶּתַח בַּחשֶׁךְ שֶׁאַתָּה נִצּוֹד בּוֹ. וְזֶה: בְּצִדָּהּ, הַיְנוּ הַקְּלִפָּה הַצָּד צַיִד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ה:כ״ח): כִּי צַיִד בְּפִיו,