Chasidut על בראשית 26:7

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני וכו' על רבקה וכו' (בראשית כו ז). הנה הספק ידוע דהיה לו לומר פן יהרגוהו שלא לנכח. וגם "על "רבקה לבסוף אינו צודק, והכי היה לו לומר כי ירא לאמר על רבקה אשתי היא פן וכו'. ונ"ל דהכי קאמר וישאלו אנשי המקום לאשתו, היינו שאלו אותה מי את ויאמר אחותי היא, היינו הוא השיב אחותי היא, והנה למה לא דיבר עמה קודם לזה לצוות לה אמרי נא אחותי את כמו שצוה אברהם לשרה. אך הוא להיות שכתבנו בפרשה הקודמת, דאצל רבקה לא נאמר יפת מראה רק "טובת "מראה (בראשית כד טז), להורות דהמראה שלה היה טוב שלא היה מגיע ממנה הרהור לאיש אחר, רק שכל אחד היה מוליך אתנן לאשתו, כמו שדרשו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) אצל מרים, עיין שם מ"ש ותבין, ואף על פי כן למיחש מיהא מיבעיא פן ח"ו אבדה המעלה ההוא ויכשלו בה בני אדם ח"ו. על כן חש הוא לזה, ולזה נתיירא לאמר ולצוות עליה שתאמר אחותי, שאם כן חושד אותה שאבדה צדקתה, אבל הוא בעצמו חש לזה בחשש ספק סכנה. וז"ש ויאמר אחותי היא, ולא תיקן זה מקודם לצוות עליה, כי ירא לאמר (לה) אשתי (יש חשש) פן יהרגוני אנשי המקום, (לא רצה לומר זה) על רבקה, כי טובת מראה היא וגדלה צדקתה לבל יכשלו על ידה בני אדם, הבן הענין ויונעם לך התכת הכתוב להתרחק מאוד מלחשוד בכשרים. ועוד יש לפרש כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני וכו'. הנה הקושיא מפורסמת, או הוה ליה למימר פן יהרגוהו שלא לנוכח כיון שהוא סיפור הכתוב, ואם הוא לשון יצחק המדבר, היה לו לומר כי אמר פן וכו'. ונראה כי לא רצה לומר, על כן השמיט כי אמר, להורות מ"ש חכמי האמת להזהר בעצמו שלא יוציא מפיו דבר לא טוב ובפרט בעידן ריתחא. והנה יצחק מדתו מדת הדין, היה זהיר בעצמו שלא להוציא מפיו דבר כי ח"ו יסתכן, והתורה דרכיה דרכי נועם מלמדת לאדם דעת:

יהרגני (בראשית כו ז) נמסר לית, וחסר ו' הרבים. נ"ל רמיזת המסורה, כי הנה נאמר (בראשית כו ז) וישאלו אנשי המקום וכו' היינו רבים, וקיימא לן (קידושין פ' ע"ב) דאשה מתייחדת עם ב' אנשים, כי לא חשידי שנים ביחד לעשות פועל מגונה. והני מילי בתרי וכשרי, אבל בפריצי אפילו עשרה כחד דמיין. ונרמז זה הדין במסורה שבכאן אמר רק אין יראת אלקים במקום הזה (בראשית כ יא), ואם כן לא מהני כאן רבים, ואם כן אמר חסר ו' הרבים, הגם שיהיו רבים כחשודים רבים דמיין, על כן אמר לשון רבים וחסר פעולת הרבים:

גם כי יבואו איזה מחשבות זרות, קבלתי ממורי איך ידע איזה מחשבה מקו החסד שנפלה בסוד השבירה וצריך לתקנה ולהעלותה, אמנם יש מחשבות שהם הרהורי עבירה, וכאשר באה מחשבה זו, אז ידע האדם שיש עליו דינים ורוצים להענישו על כן יחרד חרדה גדולה ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און, וכאשר פירש הפסוק (בפ' וילך) ידעתי כי אשה יפת מראה את וכו' ופסוק (בפ' תולדות) פן יהרגוני וכו' שהוא סימן העונש שיכנוס הרהור האשה בו:
(כתונת פסים דמ"ב סוף ע"ד).