Chasidut על בראשית 26:8

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). כבר כתבנו בזה, ועוד מילין לצד עילאה ימלל, כי הנה רש"י (ד"ה בפיו) פירש כתרגומו בפיו של יצחק, ומדרשו (תנחומא תולדות סי' ח') בפיו של עשו שהיה צד ומרמהו בדבריו. ונ"ל דשניהם אמת, כי ידוע מה שפירשו בפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. וה' רועי לא אחסר (תהלים כג א). ומה שפירש בספר הקנה להא דמסכת שבת דף ק"מ ע"ב מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכיל דחטי', קא עבר משום בל תשחית (דברים כ יט). ושורש הדברים כי אכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, ועל ידי זה הוא מעלה את הניצוצות הקדושות שבהמאכל לשורשן, ובזה הוא משביע נפשו ונשמתו, וכשם שהוא צריך להמאכל, כך המאכל צריך לו שיתוקן על ידו, וכמבואר ענין זה בארוכה בדברינו בפרשת בראשית (א יא) (בפסוק ויאמר אלהים תדשא), עיין שם היטב. והנה לפי זה היה ראוי להיות האכילה של זה היודע לתקן עבודה חשובה, ואף על פי כן המותרות אסור, כמו שאמרתי טעם נחמד אהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים פ"ו ע"א), משום שאז נגבל ונודע בבירור שהוא מותרות, שהרי הפסח נאכל על השובע. והטעם של איסור מותרות, לפי שכעת אי אפשר בלי יצר הרע שהוא הסט"א באכילה וזיוגו, אף אם כונתו לשמים אי אפשר בלא תאוה והבן, ולכך הוא מגונה, רק ההכרח לא יגונה, אבל המותר מגונה. וכשיהיה העולם התיקון, יהיה הכל בלי תאוה ואז לא שייך ענין מותרות כלל, וכעת אי אפשר להבין המהות לפי שאין אנחנו בסוג זה. והנה יצחק שהועלה על גבי המזבח והיה עולה תמימה והיה כמו אחר התיקון, ועל כן פירשו המפרשים ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה כא), שהיה צריך להתפלל על כח הזיווג כיון שהיה בלי תאוה. ועל פי זה יש לישב מאמר וישקף אבימלך בעד החלון וגו' (בראשית כו ח), דקשה האיך יצחק שימש מטתו ביום (נדה ט"ז ע"ב). ולפי מ"ש לא קשה מידי, דכיון דהיה בלי תאוה וחלק לסט"א כלל, הוי כמו קודם החטא ויהיו שניהם ערומים האדם וכו' (בראשית ב כה) והבן, על כן בדידיה לא הוי מותרות. והנה פירשתי בפסוק (במגלת אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם, על פי מה שמצינו (גיטין נ"ז ע"ב) שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שלא כלו זרעו לגמרי, והטעם על זה דכתיב (שמות ב יב) וירא כי אין איש עתיד להתגייר, על כן ויך את המצרי וגו' (שמו"ר א' כ"ט). ולכך באלו שראו ברוח הקודש שהיו בהם ניצוצות קדושות לא נגעו בהן, וידוע מה שפירשו וראיתי את דמעת העשוקים (קהלת ד א), דקאי על ניצוצות הקדושה העשוקים בתוך הטומאה, וז"ש ובביזה, במקום ביזה לא שלחו את ידם לנגוע בהן. וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ר"ל שהצידה דהיינו ניצוצות הק' שניצוד ביד הסט"א, היה בפיו של יצחק שהוציא בלעו מפיו והבן, על כן אהב את עשו שהביא לו מטעמים. והנה ידוע מינוקא דפרשת בלק (זוהר ח"ג קפ"ט ע"א) דהמוץ והתבן הוא חלק הסט"א, על כן אין בו חלק לגבוה. ועשו רימה את אביו באמרו האיך מעשרין את התבן (ב"ר ס"ג י'), שיחשוב שהמוץ והתבן הוא גם כן מתוקן, באופן שאין לסט"א שום חלק בו ומדמה שהכל נטהר, והבן כי שני הפירושים של רש"י עולים בקנה אחד.

ויהי כי ארכו לו שם הימים וכו' (בראשית כו ח). יש לדקדק למה לא נאמר כפשוטו ויהי בימים הרבים ההם, או וירבו הימים. אך הוא לדעתי דהנה אמרו חז"ל (ב"ר פס"ד ה') שאבימלך ראהו משמש מטתו. מהיכן יצא להם זה. גם האיך אפשר שצדיק כמוהו משמש מטתו ביום. אך הוא דהנה ידוע עונת הצדיק הוא דוקא אחר חצות לילה, והנה אז זמן שעשועי הש"י עם הצדיקים בגן עדן, וצריך לאשתתפא עמהם ללמוד תורה כנודע מהזהר (ח"א ע"ב ע"א). והנה כשהלילה זמן עונה כגון בליל טבילה, אף על פי כן לצדיק גדול מן הצורך אחר חצות ללמוד תורה מקודם להשתתף עם הצדיקים בגן עדן. והנה כאשר הלילות ארוכות יש זמן לכל, מה שאין כן בלילות הקצרות. והנה בארץ ישראל במרכז האמצעי, הלילות אינם מתקצרים כל כך, מה שאין כן בארץ פלשתים שהוא נוטה מהמרכז. וז"ש ויהי כי ארכו לו, (והיינו לצדיק כמהו שצריך לעסוק בתורה אחר) חצות, שם (דייקא במחוז פלשתים) הימים ונתקצרו הלילות, אז בין כך ובין כך היה יום, אזי וישקף וכו'. ואחשבה לדעת עוד לו יהיה שהיה יום בהכרח, אף על פי כן האיך לא שמר את עצמו יצחק אבינו מלעשות הדבר בפרהסיא. אך לדעתי הוא אשר דברתי, דאותן האבהן דעלמא אינם כשאר בני העולם שזה הענין להם מכלל התאווה הבהמית, מה שאין כן אבות העולם לא ידעו בזה דרך העולם, רק כעסק מצות תפילין שאין בשת בזה. והא דהבין ענין תיעוב שישנה בעסקי העולם באמרו אחותי היא, הוא מחמת וישאלו אנשי המקום לאשתו, אז נתן לב שמדרך העולם להיות לב התאווה נוטה לזה, אבל כאשר ארכו לו שם הימים ולא נתן לב לזה, אזי נשאר בדביקתו שאל נתן לב שיש בושת בדבר מצוה, פוק חזי קודם חטא אדם ויהיו שניהם ערומים (בראשית ב כה), ועסקו בתשמיש במצות הבורא ולא יתבששו, והנה האבות בתקנם חטא אדם, שב להם הענין (הקודם)[כקודם] החטא שאין בשת בזה. וז"ש והנה יצחק מצחק את רבקה "אשתו, אמר אשתו והוא מיותר. אך משמיענו שעם היותה רבקה המפורסמת ביופי שנופל ממנה החשק בלב רואיו, עם כל זה לא לצד בחינה זו עשה יצחק פעולתו, רק לצד היותה אשתו והוטל עליו חוב המצוה. אגב אורחא אשמועינן עוד באומרו את רבקה, ולא אמר עם רבקה, לאשמעינן אורח ארעא דצריך לבסמא לה במילין, לאתקשרא עמה בחביבותא דלא תשתכח גביה כהפקירא (זוהר ח"א קמ"ח ע"ב). וז"ש מצחק את רבקה, שהביא אותה לידי צחוק, כהא דרב שח ושחק וכו' (ברכות ס"ב ע"א). וז"ש אשתו, דלא תהוי גביה כהפקירא, רק אשתו המיוחדת, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא:

מצחק (בראשית כו ח). ב' במסורה. דין. ואידך אשר ילדה לאברהם מצחק (בראשית כו ט). מכאן דרשו (ב"ר פס"ד ה') מצח"ק תשמיש, כמו התם אשר ילדה לאברהם והוא על ידי תשמיש, כמו כן בכאן תשמיש: