Chasidut על בראשית 27:5

ונראה שזה היה הטעם של מהרי"ט שנדחק לומר שגם זרע אברהם נקראו, רק שהיה הודעה בעתידות, אבל אין זה מספיק כמ"ש. והנה לדעת ר' יהודאי גאון דמומר אינו זוקק ליבום דלא נקרא אח, ועיין בהגהות מרדכי פרק החולץ בשם רבינו שמשון, דכל היכא דכתיב אחוה, אין מומר בכלל. ואם כן לפי זה י"ל דגם בן לא יקרא, והלא מבואר בקדושין פרק קמא דף י"ח ע"א והביאו המהרי"ט שם בתשובה, דעשו ישראל מומר היה. ולכאורה יש מכאן ראיה לסתור לדעת רבינו שמשון, דהא כתיב הלא אח עשו ליעקב. אך י"ל דהוא כמו שם מושאל ובדרך העברה ולא בדרך האמת. ואפשר שמזה הטעם דרשו רז"ל (ב"ר ע"ה ז') באנו אל אחיך (בראשית לב ז), שאתה אומר אחיך אבל הוא מתנהג עמך כעשו ודו"ק. אבל הפשוט שדרשו כן מחמת יתורא, אך קשה דהא שם בקדושין מבואר דהוא יורש את אביו, אם כן מבואר דנקרא בן, ולמא לא יקרא אח. ועוד דמהא גופא שכתב שם בהגהות מרדכי דלענין גיטין וקדושין הוי כישראל, משום דלא כתיב אחוה, אם כן מוכח דנקרא בן, דאם לא כן לא הוי בן ישראל ודו"ק. ויש לדחות. ומיהו לא מצינו דמי שיש לו בן מומר, שאשתו זקוקה ליבום, וכבר הכיתי על קדקד ראיה זו של רבינו שמשון בתשובה. ומיהו כיון דמבואר בקדושין דהוי ישראל מומר, אם כן מוכרח דאף אם לא נקרא זרע אברהם רק בן יצחק, מכל מקום ישראל הוי כמו אביו, ואם כן לפי זה נכרתו הבנים לגמרי. וזה נראה לי לטעם אמת דירשו ישראל לעתיד קני וקניזי וקדמוני, לפי שגם לוט נתגייר אצל אברהם, והמופת המצות שאפה (בראשית יט ג), ובניו עמון ומואב נשאו נשים נכריות, וכתיב (דברים ב ט) כי לבני לוט נתתי ירושה, ואין אלו בניו, ואם כן ישראל הם היורשים. דהא מבואר ברש"י פרשת לך על הפסוק (בראשית יג ז) והכנעני והפריזי (ד"ה ויהי), דהיו אומרים כיון דאין לאברהם זרע אם כן לוט יורשו, ואם כן עתה נהפוך הוא וכן בעשו, ודו"ק. אך דלעת עתה שיש קבול שכר לעשו, אם כן מה דטבי ליה וניחא ליה עבדי ליה, דאם לא כן לא הוי שכר. וכן בלוט שמבואר ברש"י פרשת (דברים) [וירא] (בראשית יט כט ד"ה ויזכר) שניתן לו בשכר שהלך עם אברהם למצרים, ולא גילה ששרה אשתו היא של אברהם. וקדמוני היינו הר שעיר, וקני וקניזי היינו עמון ומואב, כמו שמבואר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הובא שם במהרי"ט. ונראה שזה כונת התורה שנזכר בה ירושת בני לוט ובני עשו, דבשלמא בישראל נזכר שלא יאמרו לסטים אתם (ב"ר א' ב'), אבל בעשו וישמעאל יאמרו, ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק. והנה אף שנאמר כי ביצחק, אינו ניכר איזו מקצת יצחק, אמנם בט"ז יו"ד סימן קי"ז (סק"א) גבי דברים טמאים דכתיב לכם (ויקרא יא יא), וכתיב יהיו (ויקרא יא יב), וכיון שלא נתפרש איזו להיתר ואיזו לאיסור, הרי הדבר מסור לחכמים, עיין שם. ואם כן הכי נמי שלא נתפרש, הבין יצחק שהדר מסור לו, וכן היה באמת. ועכשיו יובן הסמיכות, כיון שראה יצחק שעשו נשא נשים נכריות ולא גיירן, חישב שאם אבחר ליעקב להיות זרע אברהם, אם כן נשאר עשו על כל פנים וזרעו אחריו בזרע יצחק, כי אז אין לו דין ישראל ובאומות הלך אחר הזכר (יבמות ע"ח ע"ב). מה שאין כן אם אבחרנו לזרע אברהם, ואם כן אין לו הברכה והארץ דהוא ירושה מאברהם, אם כן תיקונו זהו קלקולו, וזרעו נכרתים דאינם נקראים בניו, ויעקב יורשו הן להברכה והן להארץ. ורבקה חשבה שאף שהוא רק בן יצחק, מכל מקום הוא בכלל ישראל ויכרת זרעו, ולמה לו הברכה שיהיה הוא הצינור להגיע ליעקב הברכה, ויהיה יעקב נבדל מזרע אברהם ולא יהיה לאברהם זרע כלל ודו"ק, וחבל על זכות הגדול של אב הזקן הזה. ועוד חשבה שמכל מקום יותן לו בהכרח שכר כיבוד במאי דניחא ליה. והנה יצחק לשיטתו, ולכך צעק ואמר מה עשה יעקב, הלא על כל פנים גם ברוך יהיה בדרך טפל לדעתו, והבין שדעת יעקב לא כן הוא, רק שאף מזרעו יכרת כאמור, ואם כן לפי זה אין זרעו של עשו בכלל אחיו ובני אמו שאמר לו וישתחו לך וגו'. והנה הדבר ברפיון אצלו, ואמר לו הנה משמני וגו' באופן שאת אחיך תעבוד, ושמא יאמר עשו לא מדובשך ולא מעוקצך מוטב שאשאר על דעת יעקב, לכן אמר והיה כאשר תריד ותאמר אי אפשי כנ"ל, דהיינו שתבחר שלא להחשב כלל אף בכלל זרעו של יצחק כדעת יעקב, אז ופרקת עולו כי אין אתה מבני אביו, וגם הברכה לא יתקיים ותהיה כשאר הגוים. ועל פי זה יובן דברי מלאכי ודברי עובדיה ודו"ק. ועל פי זה יש לפרש בפרשת וישב (בראשית לז יד) וישלחהו מעמק חברון, ופירש רש"י (ד"ה מעמק) מאותה עצה העמוקה וכו'. ויש להבין מה הוא העצה בזה, ומה היא העמוקה, ועיין בכלי יקר שם. והנ"ל כי נ"ל עוד טעם על שנגזר עינוי ועבדות, כדי לדחות את עשו וישמעאל מירושת הארץ שיאמרו איני יורש ואיני פורע, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית לו ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (ד"ה ולא), וק"ל. והוא דבר שלא ניתן לגלות כי יהיה סילוק הבחירה, ולכך נקרא עצה עמוקה, ודו"ק. ונ"ל עוד יותר עמוק, כי עשו מומר לתאבון היה כמו שמשמע בפרשת תולדות (בראשית כז ה) לצוד ציד להביא, ואם כן מאי אכפת ליה שתטבול האשה מקודם לשם גירות, רק עשה זה שלא יהיה נקראים בניו על שמו ולא יחול עליהם השטר חוב, ואם כן ממילא דאין להם חלק בארץ מירושת אברהם, לכך וילך אל ארץ באשר ימצא, וזה היה רצון הקב"ה שידחה עשו מירושת הארץ, ואי אפשר לגלות כנ"ל והוא עצה עמוקה באמת. והיינו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו', ר"ל שהר עשו יהיה שייך לישראל בתורת ירושה כיון שכבר נפסק השכר, והנה זה אם לא נטמאו הם, וזה צריך עדות, כמו שנאמר (במדבר כו ה) החנוכי הפלאי, שהוסיף להם ה"א בראש ויו"ד בסוף (פסיקתא דר"כ פי"א ו'), והיינו שבטי יה עדות לישראל וגו', כי שמה ישבו כסאות למשפט האמור במקום אחר, דהיינו על דבר הר עשו, ולכך נצרך זה העדות ודו"ק.

ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) זה ציון שנאמר (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש כתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי ענין המשכן הוא מה שהקב"ה שוכן בתחתונים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם נמצא הכל נברא על ידי האותיות שהוא הדבור של הקב"ה ולכן נקרא האותיות שהוא הדבור בסוד אשה יראת ה' שכל ההולדות היו על ידי הדבור באותיות וכן האדם בדבורו מוליד תענוג בעולמות שהדבור נקבע בפה של ישראל כמבואר בספר יצירה קבען בפה ואמר בזוהר ולאמור לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בשותפי כגוונא דאנא במילול' דילי עבדית שמיא וארעא אוף הכי אנת כו' ונמצא כל ההולדות הם על ידי הדבורים וכל התענוגים הם נכללים באותיות כי בהם נברא הכל והנה יש סיגים המעורבים באותיות וענין הדבר מפני שרצה יתברך שמו שיהיה הבחירה בעולם לטוב ולהפכו והאדם צריך לבחור כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים ולברור הטוב מהסיגים על דרך אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא) שצריך לצרף וללבן האותיות עד אשר יהיו זכים וברים כי על דרך משל כמו האשה כל ימי נדתה היא בריחוקה ובהסתרת פניה כי אפילו להסתכל בה הוא פגם גדול כנודע עד אשר תטהר מדמה וספרה לה ז' נקיים ואחר תטהר להתייחד עם אישה כגוונא דא הדבור נקרא אשה כאמור בעוד שהסיגים מעורבים נקרא נדה נ"ד ה' כי ה' מוצאות הפה הם בריחוק ובהסתר פנים על דרך ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) ואין יכולים להתקשר ולהתייחד עם הבורא ברוך הוא הנקרא בועליך עושיך ה' (ישעיה נד, ה) עד אשר יסירו הסיגים ונשארו מטוהרים לבעל הוא הקב"ה ואז הב"ה מתייחד ושוכן באותיות ומביא חיות הקב"ה בהם ונמצא ממלא כל העולמות תענוג מחיותו יתברך שמו וכיון שהקב"ה שורה באותיות הוא הדבור והדבור קבוע בפה נמצא שוכן הקב"ה בישראל ולכן נקרא כנסת ישראל שבישראל כנוס הכל כל התענוגים על ידי שמביאים הקב"ה לשכון בדבור השוכן בהם אך הקטן אין לו דעת שלם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קיא ב) קטן אין ביאתו ביאה שאינו יכול להכניס ולייחד האותיות מפני שהוא בקטנות הדעת ואז אין יכול לברר הסיגים ונמצא כביכול בהסתר פנים כמבואר למעלה אך כשבא לגדלות ויש לו דעת אז מברר ומזכך עד שיכול ליחד למעלה וזהו ראוה מדברת עם אחד (כתובות יג א) ר"ל כ"י מדברת דבורים עם יחודו של עולם הקב"ה הנקרא אחד ומפרש מאי מדברת איך הוא ההנהגה של הדבורים זעירי אמר נסתרה ר"ל כשהוא זעיר בקטנות מוחין אז פירוש נסתרה בהסתרת פנים רב אמר נבעלה וכשהוא אומר בגדלות הנקרא רב אז נבעלה נעשה יחוד ותענוג גדול ומביא הקב"ה בהם ונמצא הקב"ה שורה בישראל ואז מתקרבים הכל אל הקב"ה כל העולמות אפילו מה שבסוף המדריגות הנקרא עקב כולם מקושרים בבורא יתברך שמו וזה נקרא משכן וזהו יודע היה בצלאל לצרף וללבן האותיות שנבראו שמים וארץ מן הסיגים שיש בהם ולכן הביא חיות הקב"ה בעולמות של מטה ונעשה המשכן הוא בריאת עולם ממש כאמור למעלה כגוונא דאנא וכו' ולכן היו קרשים למשכן ר"ל קרשים נעשו מארזים עץ שאינו עושה פירות עצי יער הם מדריגות של מטה הנקרא יער מלשון ותער שהם מנוערים ורקים קשר אותם גם כן על ידי האותיות בהקב"ה ולכן קרשים אותיות קשרים למשכן ששיכן הקב"ה בהם גם כן וזהו הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו, כח) דא יעקב והענין הוא כי הבריח הוא המשכת חיות הקב"ה בכל העולמות מן הקצה אל הקצה ר"ל שנמשך היו"ד שהיא השכל הגדול עד סוף המדריגה הנקרא עקב וזהו דא יעקב ר"ל כשנמשך מיו"ד עילאה עד העקב אז נקרא בריח אמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה ומייחד הכל ומקשר הכל ונבאר הענין ביותר כי כתיב (בראשית כז, ה) ויצא עשו השדה וגו' ואמר בזוהר מפני שאין הס"א חפץ בכבודו ויקרו של מעלת הקודש כשמתקשרים ומתייחדים ולא יחפוץ כסיל בזה אז יצא אל השדה החוצה שלא יראה בכבוד של מעלה ואז מתייחדים ומתקשרים מעלות הקודש כיון שנסתלקה הקליפה מן הקודש פנימה וזהו והבריח התיכון בתוך הקרשים כשהאדם ממשיך חיות הקב"ה בעולמות על ידי האותיות כאמור אז מבריח הקליפות והסיגים שבורחים מן הקדושה וזהו מבריח מן הקצה אל הקצה עד אשר נשאר הכל זך וטהור בקדושה וקשורים יחד וזה נעשה על ידי הצדיק הנקרא כל שכולל הכל ומייחד הכל כמ"ש (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא על דרך שאמר מורי ז"ל על מה שמביא בגמרא עמוד אחד יש מהארץ ועד לרקיע וזו צדיק ר"ל עמוד אחד שהוא הצדיק מקשר הכל ומתקרב מן הארץ עד שמי רום הרוחניות הנקרא רקיע וזהו דאחיד בשמיא וארעא שמקשר ומייחד הכל ארציות ושמיימית והכל על ידי האותיות והנה האותיות נקראים ארץ מלשון ארצה שהקב"ה חושק להם ומתאוה אל הדבורים שיזדככו ויתקרבו אליו וכן האדם המדבר האותיות הקבועים בפיו משתוקקים ורוצים לקרב ולהתייחד שיהיה רצון הקב"ה שוכן בהם ואז כל התענוגים נכללים בהם כמבואר למעלה וזהו ויתרון ארץ בכל הוא ר"ל יתרון התענוגים של ארץ שהם האותיות הנקרא ארץ כאמור בכל הוא תלוים בצדיק הנקרא כל כי הוא המטהר והמזככם לקרבם וליחדם אל השם ולייחד הקב"ה עם הדבור שיהיה תענוג ויתרון לארץ שהוא הדבור נמצא שעל ידי צדיק הנקרא כל נעשה יחוד קב"ה עם הדבור והנה כמו השדה צריכה אל עבודה וזריעה ובלא עבודה אינה מצמיח כלום כן האותיות הנקרא ארץ צריכים עבודה רבה ואז מוליד ומצמיח הכל ונעשה ההולדות תענוגים ומתקרבים ומתייחדים הכל על דרך משל מלך שולח חיל לכבוש מדינה ואז הוא בחינת מלך והם בני חיל לעבוד ולשמור ולכבוש המורדים ובשובם מהמלחמה וכבשוהו אז עושה המלך משתה גדול ותענוג ומתקרב עמהם ונעשה עמהם אחדות ממש מפני שהם טרחו לעבודת המלך וכל כוונתם היה לשם בחינת המלכות להמליכו ובכל אחד ואחד היה לבם לב המלך על כן מתקרב אתם כי אז הם אחדות בבחינה ההיא כן דוגמה זו כשישראל מתטהרים ומזככים ומסירים הסיגים וכובשים הכל אל תחת יד המלך מתייחד הכל והמה מתייחדים עם המלך מלכו של עולם כאמור למעלה ונעשה הכל בחינת מלך כמבואר במשל שהרי המלך הגיע לו המלוכה מצד העם כאמור ודי בזה במקום גבוה להמשיל לשבר האוזן וזהו מלך לשדה נעבד כשעובדי השדה הם האותיות הנאמרים למעלה הנקרא בחינת שדה אז נעשים בחינת מלך כי מתייחדים האותיות ושורה הקב"ה בדבור והדבור קבוע בישראל ונקרא כנסת ישראל שמכונס בהם כל התענוגים. אמנם באמת כל זמן שהאדם הוא בקטנות השכל נקרא בסוד אלם שאין לו דבורים וצריך לצרף וללבן עד שבשכל יפריש הסיגים ונטהרים הה' מוצאות וזהו האומנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) ר"ל כשהצדק הוא בסוד אלם צריך לזכך הדבור ולקרב ונעשה מצדק צדקה שמביא ה' מוצאות הפה אל השם ואז נקרא דבור תביאו הדבור לבחינת צדקה ויהיה צדקה וזהו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) שתמיד צריך לרדוף להשלים הצדק מעלה אחר מעלה לזכך הדבורים מן הסיגים ונמצא כשהאותיות עדיין בלי עבודה רק בחינת שדה לבד אז היא בסוד אלם וצריך להביא למדריגת הדבור ונקראים האותיות ציונים המצויינים בהלכה שצריך האדם לעשות ציונים בהאותיות איך לילך בהם אל הקב"ה מכל אות ואות ציון מצויין אמנם כשציון הם האותיות המצויינים הם בסוד שדה עדיין בלי עבודה אז תחרש נקרא אלם מלשון החרישו אלי וצריך עבודה לשדה ואז מתייחדים האותיות ונעשה דבור ומתקשרים בהקב"ה והקב"ה שוכן בהם על ידי ישראל ונקרא הכל בחינת מלך כאמור. ומלך אימתי הוא ואמר לשדה נעבד אבל בלא עבודה אז תחרש וזהו שדה זו ציון הם האותיות המצויינים בהלכה איך הוא ההליכה להקב"ה על ידיהם כשהיא שדה אז תחרש וצריך לעשות מאלם צדק תדברון כאמור למעלה והבן.

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך (בראשית כז ח). הנה הנהו תיבות לאשר אני מצוה אותך מיותרין הם. אך הוא דהנה כתיב לעיל (בראשית כז ה) ורבקה שומעת כו', (בראשית כז ו), ורבקה אמרה וכו'. דלפי שיעור הכתוב בסיפור המעשה היה לו לומר ותשמע רבקה, ותאמר רבקה וכו'. אך הוא דהכתוב בא לפרש שלא עשתה רבקה זה מדעתה, רק מדעת השכינה שהיתה היא מרכבה אליו, שגם השכינה נקראת רבקה כנודע מזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א). והנה רבקה לא היתה מתכוונת לשמוע, רק בפתע פתאום מאת י"י היתה זאת ששמעה, וגם כן לא היתה רצונה לומר הענין ליעקב, רק שהשכינה דברה מתוך גרונה שלא בכוונתה, ומ"ש ורבקה שומעת ורבקה אמרה, הכל בלא כוונתה. וז"ש לו רבקה באמצע דבריה בראותה כי מאת ה' הוא נסיבה, דברה על לב בנה לבל ירך לבבו על הענין, ואמרה אליו ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, כבר ידעת השכינה נקראת אני כנודע, ושיעור מאמרה הלא חכם אתה להתבונן הענין, שמע נא היטב בעין השכל בקולי, ותראה לאשר "אני היא השכינה מצוה אותך על הענין, דוק היטב. ובזה תבין אחר כך שאמר ויאמר יעקב אל רבקה אמו (בראשית כז יא), למה אמר בכאן אמ"ו מה שאין כן קודם. אך הכוונה שאמר אל רבקה ואל אמו, היא האם העליונה השכינה, ואחר כך שוב אמר ותאמר לו אמו (בראשית כז יג) ולא זכר רבקה, כי הכוונה השכינה בלבד דברה אליו, "עלי "קללתך "בני, ר"ל לפי זה הלא ידוע כי קללתך ח"ו נוגע לי כי היא עמנו בגלות, על כן בודאי אין רצוני שיגיע לך ח"ו קללה, אך שמע בקולי ולך קח לי, שלא תהיה כוונתך בשבילך בשביל טובתך, רק ל"י להנוגע ל"י שיגיע לי טובה, והבן כי זה מגמת כל הצדיקים דלא עבדין חסד לגרמייהו, רק בשביל השכינה, ובזה יערב ויתקבל עשייתו לפני הבורא ית', וכן עשה :(בראשית יז יד) וילך ויקח ויבא לאמו אל השכינה, ותעש אמו מטעמים אמו דייקא, על כן טעם מכל המטעמים שבעולם דייקא, ושוב חזר ואמר ותקח רבקה, היא רבקה ממש והבן, ובזה יתורצו כמה ענינים: