Chasidut על בראשית 27:7

רב לכם וגו' (במדבר טז ג). (א) יש להבין טענת קרח שאמר רב לכם. (ב), וגם להבין מה שאמרו ומדוע תתנשאו, דאף לפי דעתם אין כאן ריח קושיא, דמי לא יחפוץ בגדולה אם יוכל להגיע אליה. (ג), גם להבין מאמר משה אם כמות כל האדם וגו' (במדבר טז כט), וגם מאמר המעט מכם וגו' (במדבר טז ט). (ד) להבין מאמר דתן ואבירם אחר שאמרו להמיתנו במדבר (במדבר טז יג), מה זה שאמרו (במדבר טז יד) אף לא וגו', אין זה מוסיף רק גורע. (ה), למה צוה משה שיקרבו במחתות וישרפו (במדבר טז יז), ולא די לו בבליעה, ואמאי היה השריפה והבליעה כאחד, והשריפה מעט קודם הבליעה לפי המבואר בתנחומא (קרח סי' ט') דקרח נשרף ונבלע, והבן. ואם כן לפי זה הפירוש (במדבר טז לה) ואש יצאה, כבר יצאה, והבן. ולמה היה כן. והנ"ל בזה, דהמעשה הלזו היה אחר חטא המרגלים כמבואר ברש"י בפסוק (במדבר טז ד) ויפול על פניו (ד"ה ויפול). והיה זמן רב אחר מעמד הר סיני. והנה כשהשביע משה את ישראל בהר סיני, היה כמבואר בכל מקום מושבע ועומד מהר סיני, והנה איתא במסכת שבועות (דף כ"ט.) שהשביע משה את ישראל ואמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעתי וכו', ואם כן הרי נשבעו כולם שיקיימו הכל על דעת משה, ואם כן איך עברו על השבועה, הלא באמת נראה מפשטי המקרא כי לא רצו לעשות דבר נגד רצון השי"ת לפי המענה שבפיהם, כאמרם כי כל העדה כולם קדושים וגו', רק שחשדוהו למשה שנטילת השררה היה בלי רצון השי"ת רק מעצמו, וכמבואר ברש"י והמדרשים והמקראות מורין כן, אם כן לפי זה מה ענו על השבועה. והנ"ל בזה, על פי שכתב בעל מגיני שלמה בתשובותיו (בחלק אה"ע סימן י"ב דף מ"ד ע"ב) באחד שנשא אשה ונשתטית מאד, ובעלה נתקשר בשבועה שלא יגרשנה לעולם, ונוסח השבועה היה על דעת אשתו וחותנו וגיסו וכו', והעלה שם שאין בידן למחות שלא יגרשה, וז"ל: ועוד שהם נוגעים בדבר שלא תהא מוטלת עליהם, או שתשב עגונה בבתיהם וכו', אם כן אין דעתם כלום, שהוא לא נשבע אלא אם ימחו בדעתם, אבל כאן דאנן יודעים שאין דעתם נכון, רק לטובתם אומרים היפך דעתם האמת, אין משגיחין בהם, עד כאן דבריו. וסברא נכונה היא מאד, דהא לא נשבע על רצונם, רק על דעתם, והבן. ואם כן לפי זה היה לכת ההיא פתחון פה לפי דעתם, שאמרו שמשה נוגע ואומר היפך דעתו האמיתית, והבן. ונקדים דהנשבע על דעת חבירו, אין מתירין לו אלא מדעתו, ופסקו הפוסקים דוקא בעשה לו טובה, (עיין מ"ש בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כז ז) ה' אלקי השמים ובפרשת ויחי). והנה בפרק שבועות הדיינין (שבועות דף ל"ט.) אמרינן דבר שאין אש מכלה אותו, שבועת שקר מכלה אותו. ועל פי זה יתבאר לך הכל, כי הם אמרו למשה רב לכם וגו', ר"ל אך לכם לדעתכם הוא רב דהיינו שמשה עשה מדעתו, אם כן אין על זה בחינת השבועה כמ"ש, והיינו ומדוע תתנשאו, כלומר מה דעתכם בזה, אלא אין זה רק רצונכם, שאתם כפי דעתכם אין ראוי להתנשא לפי האמת שראוי היה שאתם בעצמיכם לא תתנשאו, וזה שאמרו ומדוע, והבן זה כי זה אמרו בחלקת לשונם כדי להוציא את עצמם מן השבועה. והנה משה אמר להם המעט מכם וגו', ואם כן קבלתם טובה ואין לכם היתר, ומה שאתם אומרים כי לא כן דעתי, לזה אמר (במדבר טז יא) אתה וכל עדתך הנועדים על ה', והוא נגד דעת המקום ונגד דעתי, ואהרן מה הוא, ר"ל שהוא עניו גדול ולא יחפוץ בכבוד כי תלינו עליו, והבן. והנה מאמר דתן ואבירם מורה כי הוא בעצמו יודע שאין לו להשתרר על דבר הרעה שעשה להם, והיינו גם השתרר, ר"ל אף שתוכל להשתרר, אין ראוי לך, אם כן אינם עוברים על השבועה כמ"ש, אף לא הביאותנו, ר"ל אף אם היה נדנוד שבועה, מכל מקום לא הביאותנו ולא קבלנו טובה ויש לנו היתר, והוא פירוש נפלא בס"ד למבין. והנה משה ציוה שיקריבו, ויהיה שריפה ואחר כך בליעה, להורות כי מה שאין האש מכלה, יכלה כדרך שבועת שקר, והוא אמרו (במדבר טז כח) בזאת תדעון כי ה' שלחני, והבן. והנה יש מיתה, ויש פקידה דהיינו מיתה טבעית, וגם כל המיתות המאורעות שכולם יפקדו מי באש וכו', אבל בליעה לא נזכר כי הוא בריאה חדשה, והבן. והיינו אם כמות כל האדם דהיינו מיתה טבעית, או ופקודת כל אדם דהיינו כל המאורעות דהיינו במיתה המאורעות של עכשיו דהיינו שריפה, עדיין אין בחינה שהשבועה שקר ולא ה' שלחני, ואם בריאה יברא וירדו הם וכל אשר להם אפילו דברים שאין אש שולט בו, אז וידעתם כי ה' שלחני וניאצו את ה', והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

ויהי כי זקן יצחק וכו' ויקרא את עשו וכו' ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני (בראשית כז א). יש לדקדק למה לן כל זה, היה לו לומר בקיצור ויהי כי זקן יצחק ותכהין וכו' ויאמר לעשו בנו הגדול הנה נא זקנתי וכו'. וגם זה ריבוי גמור ויאמר אליו בני ויאמר הנני. והנראה דמשמיענו בזה איך הש"י שומר רגלי חסידיו לבל יוציאו דבר שקר מפיהם, וגם לא יגרע מצדיק עינו את אשר נגזר עליו לטובה, דהנה הש"י רצה שיקבל יעקב הברכות, והנה אילו אמר יצחק "לעשו בני עשו אמסור לך הברכות, הנה אז היה אחת מן השתים, או שח"ו היה יצחק מוציא בדיבורו דבר שקר חלילה כי לא נתקיים, או אם היו שומרים מן השמים שלא יהיה דיבורו לשקר, היו מונעין מן השמים את יעקב שלא יגמר לו הענין, אך להיות השכינה מדברת מתוך גרונו של הצדיק, היתה שומרת את פיו שיאמר דבר מקויים. והנה אמר ויקרא את עשו "בנו "הגדול, והנה גם "בנו "הגדול מיותר. וגם "ויקרא "את "עשו, מהו "את "עשו, היה לו לומר לעשו כמ"ש להלן (בראשית כז מב) ותקרא "ליעקב. והנראה בזה דהנה רצה הש"י לבל יאמר יצחק במו פיו "עשו "בני אברכך וכמ"ש לעיל, והיתה סיבה מאת הש"י שלא להזכירו בשמו, וז"ש "ויקרא "את "עשו בנו הגדול, רצ"ל שהיה אז קורא שם לעשו בנו הגדול, רצ"ל לא קראו "עשו בני בא הנה, רק בני הגדול בא הנה. והנה כבר היה יעקב בנו הגדול הבכורה, ואם כן לפי האמת הקריאה היתה נחשבת ליעקב, וכשבא עשו אליו הגם שהיה אצלו, אמר אליו סתם "בני, הנה לפי זה מ"ש אחר כך "ואברכך וכו' (בראשית כז ז) היה באמת, והבן. ומה שאמר "ויאמר "אליו "הנני, שכל זה מיותר, ובפרט תיבת "אליו. אך הוא דתיבת הנני, הוא לשון זריזות ומהירות לקיים כאשר תצוני, ומשמיענו הכתוב זיופת עשו הגם שהיה לשונו לשון זריזות לקיים מצות אביו, לא גדלה ויקרה באמת כבוד המצוה עליו, רק זה זיוף ולשון תרמית, שאליו לבדו לנגד פניו היה מורה כזריזת החסיד, מה שאין כן כאשר חלף ועבר מנגד עיניו. וזהו ויאמר אליו דייקא "הנני:

ורבקה שמעת בדבר יצחק וכו' (בראשית כז ה). "בדבר תרין במסורה. דין. ואידך ותעלוזנה כליותיך בדבר שפתיך משרים (משלי כג טז). לפי הנ"ל תבין כי אחר כך כשסיבב הש"י שלקח יעקב הברכות, הנה שמח יצחק על שדברו שפתיו משרים ואמת מה שקרא את "עשו בשם "בנו "הגדול (בראשית כז א) וא"ל "ואברככה (בראשית כז ז), כי לבנו הגדול נוגע הברכות, וגם רבקה שמחה בשמעה אז את הדברים מפי יצחק, הבינה כי רוח הקודש דיבר בו, ונוגעים הדברים אל יעקב כי הוא הבכור: