אגרא דכלה
ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך (בראשית כז ח). הנה הנהו תיבות לאשר אני מצוה אותך מיותרין הם. אך הוא דהנה כתיב לעיל (בראשית כז ה) ורבקה שומעת כו', (בראשית כז ו), ורבקה אמרה וכו'. דלפי שיעור הכתוב בסיפור המעשה היה לו לומר ותשמע רבקה, ותאמר רבקה וכו'. אך הוא דהכתוב בא לפרש שלא עשתה רבקה זה מדעתה, רק מדעת השכינה שהיתה היא מרכבה אליו, שגם השכינה נקראת רבקה כנודע מזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א). והנה רבקה לא היתה מתכוונת לשמוע, רק בפתע פתאום מאת י"י היתה זאת ששמעה, וגם כן לא היתה רצונה לומר הענין ליעקב, רק שהשכינה דברה מתוך גרונה שלא בכוונתה, ומ"ש ורבקה שומעת ורבקה אמרה, הכל בלא כוונתה. וז"ש לו רבקה באמצע דבריה בראותה כי מאת ה' הוא נסיבה, דברה על לב בנה לבל ירך לבבו על הענין, ואמרה אליו ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, כבר ידעת השכינה נקראת אני כנודע, ושיעור מאמרה הלא חכם אתה להתבונן הענין, שמע נא היטב בעין השכל בקולי, ותראה לאשר "אני היא השכינה מצוה אותך על הענין, דוק היטב. ובזה תבין אחר כך שאמר ויאמר יעקב אל רבקה אמו (בראשית כז יא), למה אמר בכאן אמ"ו מה שאין כן קודם. אך הכוונה שאמר אל רבקה ואל אמו, היא האם העליונה השכינה, ואחר כך שוב אמר ותאמר לו אמו (בראשית כז יג) ולא זכר רבקה, כי הכוונה השכינה בלבד דברה אליו, "עלי "קללתך "בני, ר"ל לפי זה הלא ידוע כי קללתך ח"ו נוגע לי כי היא עמנו בגלות, על כן בודאי אין רצוני שיגיע לך ח"ו קללה, אך שמע בקולי ולך קח לי, שלא תהיה כוונתך בשבילך בשביל טובתך, רק ל"י להנוגע ל"י שיגיע לי טובה, והבן כי זה מגמת כל הצדיקים דלא עבדין חסד לגרמייהו, רק בשביל השכינה, ובזה יערב ויתקבל עשייתו לפני הבורא ית', וכן עשה :(בראשית יז יד) וילך ויקח ויבא לאמו אל השכינה, ותעש אמו מטעמים אמו דייקא, על כן טעם מכל המטעמים שבעולם דייקא, ושוב חזר ואמר ותקח רבקה, היא רבקה ממש והבן, ובזה יתורצו כמה ענינים: