Chasidut על בראשית 29:21

ויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט ב). תרגום אונקלוס כיומין זעירין. רצ"ל מספר אחד הוא המספר הקטן הצעיר שבכל המספרים, ממילא פירוש כימים אחדים, היינו כימים מועטים כמו המספרים הקטנים. ואגב אודיעך ויעבד יעקב ברחל, הנה מן הצורך לתרגמו בגי"ן רחל, ואונקלוס הניח הדבר כפשוטו ופלח יעקב ברחל (ותיבת בגין), ודברי הזהר (ח"א קנ"ג ע"ב) ידועים. ונ"ל דהנה קשה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, לכאורה אדרבא מגודל אהבה כל רגע ורגע יוחשב לו לשיעור גדול. אבל תבין דהנה יעקב לא אהב אותה כדרך האנושי לחיבת התאוה, רק לחיבת המצוה. והנה האדם שמחבב איזה מצוה גדולה ותגדל בעיניו כבודה, הנה עושה לעצמו הכנות גדולות כמו שמכין את עצמו לכבוד המלך, הנה כל מה שמחובב בעניו יותר כבוד המלך, יארך הזמן של הכנתו, וכל מה שמתארך הזמן, עדיין סובר שזמן קצר הוא להכנה כראוי, הנה איש כזה הגם שלא בא אליו עדיין המלך, הנה כל הימים שהוא מכין את עצמו, הנה כבר נקרא עובד ונקרא עובד במלך גופו ובתוכו, כיון שבכל רגע מצייר בעיניו מהותו ואיך מהראוי לכבדו, הבן הדבר. הנה כן הוא הדבר ביעקב אבינו כיון שבאת לידו לקיים מצוה רבה, גדלה בעיניו יקרה וכבודה, וכל עבודתו בז' שנים הוא להכנת המצוה, אם כן נקרא עובד ברחל ממש, על כן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, והיה סובר שעדיין לא יצא ידי חובת ההכנה דרבה, ואם עיני שכל לך הנה כתבו המקובלים דאדם הראשון חטא בזה שלא המתין בזיווגו עד לשבת, והנה יעקב תיקונו של אדם עשה הכנה רבה לזה. והנה תתבונן מה שכתב האר"י ז"ל שאילו המתין אדם הראשון אז עד לשבת, אז היה נעשה התיקון הגמור בכל העולמות בשבת זו, מה שמן הצורך הוא כעת בכל שנה לעשות על יד על יד מראש השנה עד שמיני עצרת. והנה מן הצורך הוא לכ"א יום כנודע, ועשה יעקב עבור זה יום לשנה, י"ד שנה בבית עבר וז' שנים בבית לבן, ואחר כך אמר הבה את אשתי כי מלאו ימי (בראשית כט כא), ולא אמר מלאו שני, כי תיקן הכ"א ימים יום לשנה, על כן אמר אחר כך ואבוא"ה בגימטריא כ"א, הוא יום השמיני עצרת שאז הוא חיבת ביאה כנודע, ומעתה הרחב הדברים כרצונך כי עוד יש לאלקים מילין:

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (בראשית כט יא). הכתוב משמיענו בזה לפי פשוטו גודל קדושת יעקב אבינו, שהיה ענין הזיווג אצלו בלי התבייש מבני אדם, כי כל כך היה דבוק בהשי"ת ועשות רצונו, עד ששם הענין הזה אצלו כציצית ותפילין, אשר לא יתבייש האדם לנשק החפץ של מצוה לפני כל, על כן נשק לרחל חפץ של מצוה לפני הרועים, כי לא עלתה על לבו מגודל דביקותו שזה דבר מכוער בעיני הבריות המתנהגים בחומריות למלאות התאוה. ועל כן י"ל דמשום הכי בכה, שלא זכה עדיין לקיים המצוה. ולפי זה נבין גם כן מ"ש ללבן הבה את אשתי וכו' ואבואה אליה (בראשית כט כא), והלא קל שבקלים אינו אומר כן. רק שכל כך היו רחוק מחומריות העולם, עד שלא עלה על לבו שזה פועל מגונה, אשרי האיש שככה לו: