ישמח משה
ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י), ויפגע במקום וגו' (בראשית כח יא), ויחלום והנה סולם וגו' (בראשית כח יב). יבואר על פי שכתב במגלה עמוקות ריש פרשה זו, כי הלך עשו אל ישמעאל ולקח את בתו (בראשית כח ט), לפי שראה שיעקב הוא קו האמצעי, ורצה להרע לו משני צדדין מימין ומשמאל, כי לקמן בפרשה זו כתב כי ישמעאל רוכב מימין על ל"ו שרים שלו, ועשו משמאל, והם הגאים, עיין שם. והנה יעקב השיג זה ונתיירא, על כן רצה לקיים אם בא להורגך וכו' (ברכות נ"ח ע"א). והנה יעקב מדתו תפארת וכולל הז' ספירות כמ"ש הרשב"ץ, ומלכות גנוז בו כי יהודה בו בכח, אך כדי לאבד אותו רשע, רצה לדבק עצמו בגבורה דקדושה להגביר הדינים עליו. והנה סבר שחפץ מדה זו תיכף לאבד, אבל באמת גם במדה זו כלול רחמים ומסכמת להמתין על הלקט, ואז שמח במפלתן של רשעים (סנהדרין ל"ט ע"ב), והיינו נתמלא סאתם (סוטה ט' ע"א), כי מלא רק רע ואין בו תערובות טוב. אבל בעשו היה צריך שילוקט ממנו כמו אנטנינוס וכדומה כמ"ש בפרשת תולדות (בראשית כה כג, ברכות נ"ז ע"ב), וקטיעה בר שלום (ע"ז י' ע"א), ונבוזראדן דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א), ואונקלוס בר אחתיה דטיטוס (גיטין נ"ו ע"ב), וכדומה. והנה במגלה עמוקות פירש מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מסטרא דדינא קשיא, עיין שם. והנה בספר כבוד חכמים על אגדת ירושלמי (במסכת ברכות כ"ד אגדה כ"ב), כתב שם לפרש הפסוק (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ותמצית דבריו על פי המאן דאמר (יומא נ"ד ע"ב) דמציון נברא העולם, שנאמר (תהלים נ ב) מציון מכלל יופי וגו'. והנה התחלת בריאת העולם היה במדת הדין, רק הגמר היה במדת הרחמים, כמאמר ר"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה וכו', וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ובודאי דמחשבות לבו קיים תמיד במקום התחלת הבריאה, רק אחר כך להתפשטות העולם גמרו בשם ה', ונמצא דמקום התחלת בריאה קיים על פי המחשבה, והיינו במדת הדין. והנה אמרו רז"ל בתחילה אמת, ואחר כך ורב חסד. ויובן שכך היא המדה, דמתחילה יושב על כסא הדין, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה ח"ו, עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ומטה כלפי חסד, ונמצא כסא כבוד הראשון הוא דין. וז"ש כסא כבוד מרום מראשון, היינו הכסא כבוד הראשון הוא מקום מקדשינו, לפי שמשם היה התחלת הבריאה כנ"ל, עיין שם. ונמצא דבית המקדש הוא מקום הדין. והנה התחלה לכל דבר יקרא פתח ושער, והנה במקום אחד מקדים הפסוק שמים לארץ, ובמקום אחר מקדים ארץ לשמים, שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות וגו', ללמדך ששניהם נבראו כאחד, שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה וגו', וכמו שהיה במשה ואהרן (ב"ר א' ט"ו). ועל פי זה יתבאר וילך עשו אל ישמעאל, והבין יעקב כונתו, לכך ויצא יעקב מבאר שבע, היינו ממדתו וילך חרנה, ר"ל לחרן כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, והנה ויפגע במקום שהוא מקום הדין וגו', ויחלום והנה סולם זה בית המקדש כמבואר במדרש (שוח"ט מזמור ע"ח), והנה מלאכי אלקים שלוחי הדין וכו', ויחלום אף על פי כן (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו שכלול ברחמים כנ"ל, ובזה הראה לו כי אין חפץ באיבודן קודם שנתמלא סאתם כנ"ל, על כן ויאמר וגו' (בראשית כח טז) ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, דהיינו מדת הרחמים, ואנכי לא ידעתי שהיה סבור שהמדת הדין הוא רק דין, ולנגד שהשיג אותו המקום הוא מקום הדין, אמר (בראשית כח יז) מה נורא וגו' אין זה כי אם בית אלהים כנ"ל, הואיל וזה שער השמים היינו התחלת בריאתן, וכמ"ש בספר הנ"ל על הפסוק (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך, והפסוק מציון מכלל יופי, ר"ל שממנו הוכלל העולם, על כן אלהים שהוא מדת הדין הופיע, עיין שם והבן.
אגרא דכלה
"על "גחנך "תלך (בראשית ג יד). ידוע על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), שהם מרמזין לחסד גבורה תפארת, ועל ידי הנחש נעשה פגם באלו כנודע. ועל כן היה העולם מתמוטט לולי שהופיע את יום השבת שהוא כלול מכולם, על כן באו אבותינו אברהם יצחק ויעקב וקיימו העולם בקיימם יסודי ועמודי עולם. וז"ש באברהם כשראה ג' אנשים תלת רגלי המרכבה, נאמר אצלו לושי ועשי עג"ת (בראשית יח ו), ר"ת "עבודה "גמילות חסדים "תורה כמ"ש הרב במגלה עמוקות, והם הם הג' סאין באר רחובות הנהר, כי אין שם מגע גוי והבן, והן הם הג' עדרי צאן דיעקב שרבצו על הבאר (בראשית כט ב), והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ע י') על אמרם מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מחרון א"ף של מקום, שהנחש פתח בא"ף, ואם כן זה מדה כנגד מדה שהוא גרם להתמוטט עמודים שהעולם נשען עליהן, על כן לא ישען על עמודיו רק על גחונו ילך, על כן אחשבה "על "גחנך "תלך, ר"ת ענ"ת. ר"ת עבודה "גמילות חסדים "תורה: