Chasidut על בראשית 31:18

בפרשה הזאת נכתב כל הצער שהיה ליעקב בנסעו מבית לבן עד בואו ליצחק אביו, וגם אחרי כל צער נכתב נחמה שהשי"ת נתן לו להניח דעתו, אחר צרת עשו כתיב ויבא יעקב שלם, שלם בגופו ובממונו ובתורתו, וגם כתיב ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל שממנו נקבע בישראל שהשי"ת נקרא אלהי ישראל כמו שכתיב (דה"א כ"ט,י') ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, ואחר צרת דינה כתיב ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וגו' ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, ואחר אבילת אמו שכתיב ויקרא שמו אלון בכות ואיתא במדרש (רבה וישלח פפ"א ס"ה) באה ליה בשורתא שמתה אמו, כתיב אחר כן וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו ואיתא במדרש (רבה וישלח פפ"ב ס"ד) ברכת אבלים ברכו, ונאמר עוד ואת הארץ אשר נתתי שאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ, הענין שנכפל בפסוק הזה את הארץ כי באמת למה קרא יעקב את האלון, אלון בכות על מיתת אמו, על פי פשוטו למה בכה כל כך עליה הלא כבר מלאו ימיה והיתה זקינה, אכן כל המאורעות שהיו לאבותינו היו מראים על דברים גבוהים ורמים, ובעת שנתודע ליעקב ממיתת רבקה ראה חורבן הבית שני ובכה מאוד על זה, ולכן אמר לו השי"ת ההבטחה הזאת וכפל בפסוק הזה שני פעמים את הארץ, לרמוז על הפסוק הזה (ירמיה ל"א,כ') כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, וזה נרמז לו בזה שנאמר לו ולזרעך אחריך אתן את הארץ שזה רומז על הארץ החדשה לנחמו שלא יזנח לעולם ה', ואחר צרת רחל נאמר ויט אהלה מהלאה למגדל עדר (כמבואר בחלק ראשון על פסוק ויסע ישראל ויט אהלה), ואחר צרת ראובן נאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, ואחר כל אלו ההרפתקאות שעברו עליו נאמר ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק, היינו למקום שמתייחדים שמים וארץ, ויעקב אבינו כל חפצו היה תמיד לבוא למגורי אביו כמו שכתוב (בראשית ל"א,י"ח) וינהג את כל מקנהו וגו' לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען.

ויקם יעקב וגו' וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז), וינהג את כל מקנהו וגו' מקנה קנינו וגומר (בראשית לא יח), ולבן הלך וגומר ותגנוב רחל את התרפים וגו' (בראשית לא יט). הנה יש לדקדק בהצעת הפסוקים, דכל זה היה ראוי לכתוב קודם וישא יעקב את בניו וגו'. וגם כל הסיפור דלעיל מיותר, דמה מלמדנו בזה והיה די במה שנאמר אחר כך ויגנוב יעקב את לב לבן וגו' ויברח הוא וכל אשר לו. והנ"ל בזה כי התורה רצתה להעיר אוזן על רחל אמנו כי לשם שמים נתכוונה כפירוש רש"י (ד"ה ותגנב), ולא ח"ו לחמוד כסף וזהב שעליהן או שאר דבר עבירה, כי הלא אמרו רז"ל (חולין דף ז'.) בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וכו', אף שכתבו התוספת (חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים) דדוקא באכילת איסור, כבר היה לי פתחון פה על זה בחדושי על הש"ס במסכת חולין (דף ה' ע"ב עיין שם), (מועתק לקמן בפרשת משפטים בארוכה). והנה חמרא דרבי חנינא בן דוסא יוכיח שלא רצתה לילך אף שהיו מכין אותה, הואיל והונח עליה מנעלים של אחר, הובא באלשיך פרשת וישב. והא דבהמתן של אברהם היו צריכין לצאת זמומות (ב"ר מ"א ה'), היינו מפני שאין סומכין על הנס. ועוד דבכהאי גוונא לאו בכלל שמירה הוא, כיון שהאדם יכול לשמור עצמו כמ"ש בחולין באריכות, (ועיין במדרש רבה פרשה נ"ט סי' י"ד (ב"ר נ"ט י"ד), ופרשה סמך סי' י"א (ב"ר ס' י"א), וביפה תואר ובנזר הקודש). אם כן רחל אם היתה עושה שלא כדת, לא היה בהמתו של אותו צדיק אשר לא ידעה מזה רוצה לילך. לזה אמר קודם וישא יעקב הידוע דהוא בחיר שבאבות את בניו ואת נשיו על הגמלים, ואם כן אין לומר שהחזיקה אצלו או שנתנה לבנה, ושמא תאמר שהניחה על אחד מהצאן, לזה אמר וינהג את כל מקנהו, היינו אף בדרך הנהגה בלא חזקה, והיינו ואת כל אשר רכושו אשר רכש מקנה קנינו דייקא, דאם לא כן לא היו הולכים, ואחר כך אמר ותגנוב רחל וגו', ועל כרחך שהיו אצלה ולשם שמים נתכונה, וקודם שהודיע מגוף המעשה הודיע שאיננה מגונה כנ"ל, לכך אמר יעקב אחר כך עם אשר תמצא את אלהיך וגו' כי סמך על זה, ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם והיא לשם שמים נתכונה והבן, כי לולי זאת קשה מאי מלמדני, ודאי לא ידע, והבן זה. ועל פי זה נ"ל לפרש בפרשת וישלח (בראשית לה ב) שאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר, דהיינו שלל של שכם שהיו רוצים להשתמש בו, וקשה למה לא אמר קודם, אלא ודאי דלא ידע, ואם כן איך ידע עכשיו, אלא ודאי מפני שרצה לילך ולא היה יכול כי לא זזו רגלי בהמתו, ומזה הבין ואמר הסירו וגו', ועל ידי זה נקומה ונעלה וגו'. וכן היה (בראשית לה ד) ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר וגו', את כל דייקא ויטמון וגו' ויסעו, דאלו היה נשאר שום דבר בידם, לא היו יכולים לנסוע כנ"ל, והבן. (ועיין מ"ש בזה בפרשת וישלח בפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו, ובפרשת וישב בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, עיין שם).

וינהג יעקב כו' ואת כל רכושו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו (בראשית לא, יח). ולכאורה הוא מיותר, כי בוודאי הלך אל אביו. ונראה, כי כבר ידוע לכל גודל מעלת הצדיקים אצל השם יתברך ואהבתו תמיד עליהם כאשר ראינו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים, וכיון שכן ראוי לכל אחד ואחד לאחוז במשכנות הרועים להדבק את עצמו בה' ולעבוד את ה' רק בגין דאיהו רב ושליט ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כבודו מלא כל עלמין, ולא בבחינה אחרת, דהיינו על מנת לקבל פרס וכמאמר חכמינו ז"ל (אבות א, ג) לפי שהבחינה הזאת לא היתה באבותינו רק בחינה שאמרנו. אבל לאו כל מוחא סביל דא, רק צריך הכנה גדולה לבוא במדריגה כזו אבל אבותינו הקדושים מחמת גודל הזדככות היה קל בעיניהם לבוא לבחינה כזו. ונמצא אומר לנו הפסוק תוכחת מוסר לבוא אל יצחק אביו, דהיינו שלא היה כוונתו מחמת הטובה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא רק במדריגה גדולה כנ"ל והבן: