פרי צדיק
ואמרו (בב"ר ר"פ סג) דאברהם ויצחק נקראו ישראל יעו"ש דעל יצחק אמר בפשיטות ועל אברהם נקרא ישראל אמר שם מילתא עמיקתא היא ע"ש. ואין הכונה לענין דרש הפסוק כמו ש' המפרשים שם דמה עמקות יש בזה והמדרש ודאי לא יאמר ע"ז לשון מילתא עמיקתא. וע' זוהר (בראשית לב א) על פ' מגלה עמוקות אינון כתרין עלאין וקרינן עמוקות ע"ש משמע דעמוקות ר"ל דבר הטמיר ונעלם ולמעלה מהשגת אדם והיינו דאברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים (בחגיגה ג.) כי מתחלה עוע"ז היו אבותינו והוא הכיר את בוראו לחד מ"ד בן מ"ח רק שהקב"ה הבטיחו לך טל ילדותך ואמר (בב"ר פ' לט) מה טל זה פורח כו' ע"ש. שפרח והלך לו אותן שנים וכאלו אינם וזכה לשם איתן האזרחי דהוא אברהם אבינו כמו ש' (בב"ר טו א) דזכה ליקרא אזרח בישראל דר"ל מאן דמשרשא וגזעא קדישא דישראל כמו ש' (בזוהר פ' אמור) וזהו דבר עמקו טמיר ונעלם בעוה"ז. איך אפשר לשנות השורש. ושם ישראל הוא רק על הנולד בקדושת ישראל. אבל הגר נקרא גם בשם ישראל יכנה שהוא רק שם כינוי אצלו ולא שם עצם. אבל מצד העמוקות שהוא ממדרגת הכתר שלמעלה מהחכמה כנ"ל מל' הזוהר. והוא קרקפתא דתפילין כמו ש' במא' מפתח אליהו ותפילין ש"ר הוא הכתר שעל הראש וע"כ נקרא פאר כמו ש' (בברכות יא.) שזה הפאר דישראל ששם ה' נקרא עליהם וכמו ש' (שם ו.) דהם עוז לישראל דכתיב וראו כל ע"ה כי שם וגו' תפילין שבראש. ותפילין דמרי עלמא אמר שם דהם נקראים עוזו דהשי"ת ודכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' ע"ש. והיינו דישראל פאר דהשי"ת וכמו ש' ישראל אשר בך אתפאר ונאמר ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר. וכן אי' (בוי"ר פ' ב) משל לא' שעשה עטרה למלך כו' כ"מ שאתה יכול כו' שעתיד לינתן בראשו של מלך כך א"ל הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל כו' למה שאני עתיד להתפאר בהן כו' ע"ש הרי דהמשילם לעטרה בראש המלך מ"ה (ובשמו"ר פ' כא) דמתפלות ישראל נעשו עטרות בראש הקב"ה שנאמר שומע תפלה עדיך וגו' וכה"א ישראל אשר בך אתפאר כו' שנאמר ועטרת תפארת בראשך ע"ש ונזכר בתוס' (חגיגה יג:) ד"ה וקושר. ובזוהר (וישלח קסז סע"ב בשלח נח א) ע"ש והיינו כמו ש' במא' פתח אלי' כ"ע איהו כתר מלכות ועלי' אתמר המגיד מראשית אחרית. והיינו שהכתר בראש מלך על הוראת מלכותו. והוא כשיש שמקבלים עול מלכותו וע"ז היה בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו וזהו בראשית בשביל ישראל כו' שהם המכירים כבודו ומקבלים אדנותו ומלכותו. ובתפלה שהוא אז עומד לפני המלך כנ"ל. וכעיני עבדים וגו' כן עינינו אל וגו' מזה הוא הכתב. וזהו עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נגד ע"ס. והתחלת התגלות מאמר הוא ויהי אור שהוא התגלות החכמה. דבזה יש התגלות לאדם. כמו ש' שחלק מחכמתו ליראיו. ובראשית נמי מאמר אלא שלא נאמר בו ויאמר כי הוא השכל הנעלם מכל רעיון ישת חושך סתרו והוא טמיר ונעלם מהשגת אדם. וישראל עלו במחשבה תחלה והיינו בהראשית של מחשבה וזה מגיד מראשית אחרית. כי האדם נברא אחור למעשה בראשית כי התכלית הוא בסוף והוא ראשית המכוון בבריאה. וקודם החטא כפי מה שעשה אלהים את האדם ישר היה כל זרעו קודש וכנז"ל ומשקלקל היה ב' אלפים תוהו. עד שבא אברהם אב אומה הישראל והוא עיקר מכוון הבריאה וכמו ש' (בברא"ר פ' יב) בהבראם באברהם ושם אחר כך בהבראם בה' בראם וכן אי' (במנחות כט:) דבה' נברא עוה"ז ע"ש. והוא ה' אחרונה דשם. מדת המלכות שכינת עוזו השוכן בתוך בנ"י. ובאברהם נתוסף הה' כשנצטווה על המילה שאז נעשה בשר קודש ונתקדש גופו בקדושת ישראל ונעשה לבו מדור לשכינה. ובזוה"ק (לך צד א) פתח הג' ע"פ מבשרי אחזה. דכשנימול מיני' חמי לקוב"ה מני' ממש. ונשמתא קדישא אתאחידת בי' ע"ש. ומביא פסוק מנשמת אלוה וגו' מבואר דנשמה קדישא דקאמר היינו מה שהוא חלק ה' וצרורע דלעילא שהוא כנס"י. וזהו אות הה' שנוסף לו אז. וע"י זדה נעשה אזרח בישראל כי הוא שורש ישראל שהש"י מתפאר בו. ותחלת מחשבת הבריאה בשבילו. דעמך כולם צדיקים שהם נימולים כנ"ל מסיים אותו כתוב מעשה ידי להתפאר שהם עיקר מעשה ידי במאמר נעשה אדם שהוא להיות לכתר לו יתברך להתפאר בם כנ"ל:
פרי צדיק
עוד בזוהר הקדוש (פ' זו הנ"ל) מ"ט זכתה להאי אתר בגין דנטרא פומא דלא לחוואה מידי וכו' מאן דנטר פומי' ולשני' זכי לאתלבשא ברוחא דקודשא. משמע דאף שכבר זכה להיות קיים ברוחא בלא גופא (כנ"ל במא' הקו') עדיין אינו מועיל להשיג רוח הקדוש רק על ידי דנטר פומא ולשני'. ובכתוב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וחיים היינו חיי עולם שהם דברי תורה וכן לראות טוב היינו האור כי טוב ואין טוב לא תורה (ברכות ה.) נצור לשונך מרע שהוא לשמור רק מרע וכאן באסתר לא היה דבר איסור רק רשות. רק אפשר כיון שמרדכי ציוה עליה שלא תגיד והוא היה מהסנהדרין היה ציווי שלו כמו מצוה דרבנן ואיסור דרבנן. אך לשון הזוהר הקדוש דנטרא פומא דלא לחוואה מידי לאו דוקא דברי איסור. אך איתא בגמרא (שבת קי"ג:) על פסוק ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת וכו' פירש רש"י כגון מו"מ והיינו דברים האסורין ובתוס' הביא ממדרש רשב"י הו"ל אימא סבתא דהויא משתעי סגי אמר לה אימא שבתא הוא ושתקה נראה שאין לדבר אף דברי רשות. והנה איתא בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') על שבת אתקדש יומא סליק פומא דסליק על כלא פי' ה'. ובזוהר הקדוש (בראשית ל"ב א') והאי דבור אקרי שבת ובנין דשבת אקרי דבור דבור דחול אסור בשבת ובס' יצירה יום שבת בשנה ופה בנפש. וכבר אמרנו שאין הפי' שנברא הפה בשבת שהרי אדם הראשון דיבר גם בערב שבת. וכן כל קריאת השמות שקרא אדם הראשון לכל הברואים היה בערב שבת. רק הפי ה' נברא בשבת היינו הכח שידבר האדם דברי תורה ויהיה נקרא דברי אלהים חיים. וזה פי' ודבר דבר ולא כתיב ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך שהיה צריך לומר ומדבר דבר שלא ידבר דבר האסור לפי פירוש רש"י הנ"ל. רק הפירוש שידבר דבר רק שיהיה דבר ה' וזהו פי ה'. וזה שאומרים בשם הרבי רבי בער זצ"ל שאפשר אף בדברי תורה ותפלה שלא יהיו דברים אף שבודאי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה גם כן כמו"ש בגמרא (פסחים נ:) וכש"כ כשעוסק סתם ואין לי שום כונה. אך מכל מקום לענין רוה"ק ולהשיג השגות יזיק אף דברים כאלו כל שלא ידבר בבחינת פי' ה' כנ"ל. והיינו כמו שמצינו בגמרא (עירובין נ"ד:) שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה וזהו ודבר דבר שכל מה שידבר יהיה דברי תורה ופי ה'. ושם אצל רשב"י לא מצינו כלל שאמר לאמו שאסור לדבר בשבת רק הוה אמר לה שבתא הוא והות שתקא. רק רשב"י שכל שיחתו תורה כשאמר שבתא הוא הופיע עלי' קדושת השבת שצריך לדבר רק דבר שיהיה דברי ה' פי ה' והיא שלא היתה בת תורה לא דבר כלל. ובשבת יוכל כל אחד מישראל לזכות לדבר דבר שיהיה פי ה' דברי אלהים חיים דשבת הוא נגד מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא רוח מקודש דלעילא מטלא דעתיקא וכמו"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא היינו ברוח הקודש והם דברי אלהים חיים פי ה':