באר מים חיים
והנה אברהם אבינו ע"ה כשעלה ממצרים הנה אף שעלה משם כבד מאוד טעון משאות ובמקנה הבקר וידוע אשר אי אפשר לילך בצאן הליכה מהירות כאשר אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ג, י"ד) אתנהלה לאטי לרגל המלאכה וגו' ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, אף על פי כן נאמר ויעל אברם ממצרים ולא נאמר וילך כאשר אמר כאן וילך למסעיו, כי תיכף עלה למעלה משם במהירות רב, כי הוא ידע והבין מקור טומאת מצרים וטינופת הטיט אשר שם ולא ירד כי אם להעלות הניצוצות משם ותיכף כאשר זכה להעלותם מבור שאון טיט היון מצולת מצרים, אמר לו פרעה הנה אשתך קח ולך כי אחר שהוציא בלעם מפיהם הם הניצוצים הקדושים ואז נתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. זה נתוסף לו על נשמתו ניצוצין קדושים להתקרב אל ה', ומזה נלקח הניצוצין ונתרבה בו הטומאה, ואז לא יכול לסובלו וגרשו מארצו קח ולך.
מי השלוח
ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אובות הם כללי התורה והמצות מלשון אב בחכמה. והנה איתא בגמ' (ברכות נ"ד.) עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתיך משום עת לעשות לה'. הענין בזה היא כך, שדברי הת"ק הם שבשעה שמבורר לאדם על דבר שעתה הוא עת לעשות לה' כמו אליהו בהר הכרמל, אז מהצורך להפר כללי ד"ת ורק להתנהג עפ"י בינה שהש"י מבין לאדם, ור' נתן אומר בשעה שאין הבינה מפורשת לנוכח אדם שאז מחייב האדם להתנהג את עצמו עפ"י כללי ד"ת ומצות מבלי לצאת מגדר ההלכה, ור"נ אומר באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. וכמו כן היה גם חניות ישראל באובות, כי כל זמן שהיה אהרן קיים היו מנהיגים את עצמם עפ"י בינת לבבם שהיתה מפורשת להם והיו הולכים כמו שהבינו מענני הכבוד, אך בעת שנסתלקו ענני הכבוד, אז התחילו להתנהג עצמם עפ"י כללים מד"ת וכמו שעתה בזמן שבהמ"ק חרב אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח'.), ואז התחילו להתנהג עפ"י כללים. וזהו אובות כי אובות היינו כללים כמו שמבואר בפסוק אלהי מסכה לא תעשה לך [לעיל פ' תשא], אך ביען שהבינו כי מהתנהגותם עפ"י כללים לא יוכל ליבם להזדכך שלא יחטיאו ממטרת רצון ה', וכמו שכתוב ובני ישראל באו דרך האתרים, היינו שראו שהם נבוכים, כי עפ"י הכללים לא היה עוד הזמן לבוא בגבול עשו כמ"ש יעקב אע"ה (בראשית ל"ג, י"ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה כי הכנעני היה עמלק כפירש רש"י ז"ל, וראו כי זימן ה' נכחם דבר נגד הכללים ויעצו עצה שיסלקו מאתם כל נגיעותם, ואז יהיה כל הפרת ד"ת רק מפני שהוא עת לעשות לה' כמו שמפורש בענין, וזה שנאמר ויחנו בעיי העברים היינו שבררו א"ע משני לאוין האלו היינו לא תרצח ולא תנאף, כי אלו השנים הם יסוד ושורש כל התורה, ולכן העצה לאדם כשיאונה לו דבר שיתראה לו שהוא נגד ד"ת יברר א"ע בשני לאוין האלו. ועיי העברים רומז ע"ז, כי עיי הוא מלשון יעים היינו שהסירו מעצמם, ועברים מלשון עבר שטיהרו א"ע משני צדדים הללו ובאם יתרשל כח האדם מזה הברור ע"ז נאמר ויחנו בנחל זרד, היינו שהש"י נותן תקופות כי זרד הוא תקופות כמ"ד (יומא מ"ז.) וזרד אימא עלה לגג, וכאשר בררו א"ע וסלקו נגיעותם במה שהחרימו וגם בררו א"ע, אז שמע ה' בקולם.
מראה יחזקאל על התורה
ולבני הפלגשים כו', קדמה אל ארץ קדם הוא למותר, והנ"ל דהנה אברהם בירר לו שיעבוד מלכיות ועוה"ב (ב"ר מד כא) וכמ"ש (בראשית לג יד) יעבור אדוני לפני עבדו ואומות העולם ביררו עוה"ז, וזה"ש אחר שירת הים כי בא סוס כו' כלומר כל הרעש הזה הוא כבר ישן נושן שכבר בא סוס כו' אבל לעתיד לבא כי לה' המלוכה כו' אזי ועלו מושיעים כו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכמו שפירשתי במ"א, ועכשיו אין השם שלם.