ישמח משה
ועל פי זה יתפרש הגמרא בזבחים שם מה ראה יתרו שבא ונתגייר, דאלו לא רצה רק להביא למשה אשה ובנים, אין צריך לזה לשמיעה מה שעשה ית"ש לישראל עמו ניסים ונפלאות, רק כדי להתגייר הוצרך לשמיעה מה שעשה וגו' כמו שיתבאר, ומפרש מה השמיעה שיגרום לזה, ומפרש ר' ישמעאל מלחמות עמלק, שהרי כתיב בצידה (שמות יז יג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וקשה הלא בא בטענה ולמה יהיה לפתגם דחרב, והיה די להציל את ישראל, אלא ודאי דיצא מכלל בן נח מימות אברהם וכו', וכיון שהאמין במדריגת ישראל, רצה להתגייר לדבק במדריגה העליונה הלזו. רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע, ומזה הבין דאינם בכלל בני נח כנ"ל ולכך רצה להתגייר, ורש"י כתב שניהם דאלו ואלו דברי א' חיים הם כיון דאינם סותרים זה את זה. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים וישמע יתרו, ר"ל שהבין יתרו (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, בראשית כב כג) את כל אשר עשה וגו', ר"ל מזה שעשה הקב"ה לישראל דהיינו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הבין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים דייקא, דהיינו שעם שיצאו ממצרים, הם אינם כשאר עם רק ישראל, ונקראו ישראל קודם מתן תורה, וכרבי יהודה בחולין (דף ק"א ע"ב) רבי יהודה אומר אף בטמאה, ולכך רצה לגייר, והפירוש את, כמו בפרשת עקב (דברים י כ) על פסוק את ה' אלקיך תירא, פירש יונתן בן עוזיאל מן קדם ה' אלהך תדחלין, עד כאן. הרי דאת משמש במקום מן, הוא הדין הכי נמי פירושו דיתרו הבין מן כל אשר עשה וגו', דהיינו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי הוציא ה' את ישראל כנ"ל. וזה שאמר ויקח יתרו את ציפורה אשת משה, ושמא תאמר הלא לדעתו של עכשיו לאו אשת משה היא, דהא לא ידע מהגירות שגיירה קודם שנשאו, לזה אמר אחר שלוחיה, אחר ששלחה החזיקה לאשת משה כנ"ל, ואת שני בניה דייקא, ולכך לא נאמר כאן ציפורה בתו, דכבר לאו בתו היא, ומכל מקום חותן נקרא, דהוא על שם החיתון דהא נתחתן בו, וזה ברור. וכן אמר יתרו וגו' ואשתך ושני בניה, בניה דייקא, ולכך נתיישב גם כן על מה דבלקיחת יתרו הקדים אשת משה לבנים, וכן בדברי יתרו אני חותנך וגו', ובסיפור התורה ויבא יתרו חותן משה, הקדים הבנים לאשה, דהלא בפרשת ויצא (בראשית לא יז, ד"ה את) כתב רש"י עשו הקדים נשים לבנים (בראשית לו ו), אבל יעקב הקדים בנים לנשים, שהצדיקים חביבין עליהם הבנים יותר מנשים, עד כאן. רק לפי מחשבת יתרו הרי האשה אשתו והבנים אינם בניו, לכך הקדים האשה כנ"ל, ולכך זמרי אמר למשה בת יתרו מי התיר לך (סנהדרין פ"ב ע"א), דהגירות קודם שנשאה לא היה מפורסם דבצינעה היה, אבל התורה העידה ויבא יתרו וגו' ובניו דייקא כי גיירה קודם שנשאה, כנ"ל נכון בס"ד.
ישמח משה
או יאמר הטעם על מה שנאמר לאברהם (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. דמצינו פלוגתא בפרשת תצא (מדרש ויק"ר פכ"ד ז') בפסוק (דברים כג טו) להצילך וגו' והיה מחנך קדוש. חד אמר להציל ממונם להרבות נכסיהם. וכתבו המפרשים דזה הוא שכר שהיו גדורים בעריות (ויק"ר ל"ב ה'), כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו כו), על כן השכר בזה מדה כנגד מדה להרבות נכסיהם כיון שמחנך קדוש, דכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה (ויק"ר כ"ד ו'), (ולצרף המליצה ואביך הנח עליו ככר או תנוק, שבת ל' ע"ב). ועל פי זה יובן היטב, שהוא בטחון ואות שלא נתערבו בגוים, ודוק. ועל פי זה נ"ל הפסוק (תהלים (קה לז) ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, דהיינו שזה עדות שלא היה שום מכשול בשבטים רק הם שבטי יה. ויותר בדקדוק י"ל על הפסוק הנ"ל ויוציאם בכסף וזהב וגו', על פי המבואר בזוהר הק' (זוהר ח"ג ע"ה ע"ב) שם ר' אבא אזיל לקפוטקיא, חמא חד בר נש דהוי רשימין באפוי וכו', וכל אינון יומין דאשכח רשימין באנפוהי, אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא וכו', עיין שם. הרי אף מה שהוליד מאשתו הוא פגום, כיון דאפגם בעריות ובפרט בבת אל נכר, דכתיב (מלאכי ב' (יב) י"ב) לא יהיה לו ער ועונה, וידוע דרשת רז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א) ער בחכמים ועונה בתלמודים. ועל פי זה יובן יותר כמה בשורה טובה היה לאברהם על מה שנאמר ואחרי כן יצאו וגו', דמורה שהם גדורים בעריות כמ"ש, דאם לא כן עד ככר לחם, ואם כן ראוים הם ובניהם וקבל התורה, והיינו ואין בשבטיו כושל, משמע אף פגימה בעלמא אין בהם. ועל פי הדברים האלה פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה, ישראל באים ורכוש מצרים בידם. והוא תמוה. ולדרכינו יובן, כי ידוע אומרו (ב"ר ה' ח') תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל. אך זהו אם הם ישראל, אבל אם ח"ו נטמעו בין האומות, פקע שם ישראל מהם דקרוי בנה, אם כן שוב אין לו להים להקרע לפניהם. וז"ש מה ראה, ר"ל אולי ח"ו נטמעו, על זה אמר ראה ישראל באים ישראל דייקא, והראיה כי ורכוש מצרים בידם, דמזה מוכח כי היו גדורים מעריות ולא נתערבו באומות ועודם בשם ישראל כאמור. והנה ידוע (פסיקתא דר"כ פי"א) דאותיות של השם מעידים על שהיה גדורים מעריות, כדכתיב (במדבר כו ה) ה"חנוכ"י ה"פלא"י. וגם ידוע דנגאלו בזכות שהיו גדורים מעריות, וכבר איתא בספרים ובליקוטי תורה להאר"י ז"ל כי אותות, הוא לשון אותיות. והנה חישב משה באיזה זכות יגאלם, שלא היו יודע שהם גדורים בעריות לכך סירב מלילך, לכך (שמות י א) ויאמר ה' אל משה שנגלה אליו בשם הויה ב"ה, ויאמר לו בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' להשתעבד בישראל, כי זה כל פרי הגלות והעינוי למען שיתי אותותי אלה שהם משם הויה ב"ה, בקרבו קאי על בני ישראל האמור בפסוק שלפניו סוף וארא, ואתי שפיר דקאמר בקרבו לשון יחיד, דאי קאי על המצרים היה ראוי לומר בקרבם, דהא גבי עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, וביעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (ויק"ר ד' ו'). ואם כן גם כן כיון שהם גדורים בעריות, אם כן כדאי הם לגאול ולכך בא אל פרעה כנ"ל.
ישמח משה
והנה נתבאר שם עוד בעקרים בפרשה הנ"ל שם בפסוק (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם. לפי שכל הנמצאים בעולם הזה הוא רק בקיום המין, ובאדם קיום אישי ומין, מין מצד זכר ונקבה, ואישי מצד נשמת חיה, ומצד זה בא עליו השגחה בשכר ועונש, עכ"ל. וביארתי דהיינו החשיבות שלו שהוא מובחר הנמצאים לפי שיש לו קיום אישי. והנה קודם שחטא ודאי לא רצה הקב"ה להמית הנפש בחברת הגוף, רק להחיות הגוף בחברת הנפש, ועל ידי זה היה גם להגוף שמצד זכר ונקבה קיום אישי, והעונות גרמו שנתגברו המסכים, עד שאלולי התשובה הומת הנפש בחברת הגוף, והתשובה הועילה להיות כל אחד קאי בחזקתו, ולהחיות גם הגוף בחברתו כשיכלה הזהומה שלא יהיה חוטא נשכר דהיינו צד הרע שנדבק בו כנ"ל. והנה בבית עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, ובבית יעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (עיין ויק"ר פ"ד ו'). כי שורש הקדושה אחת, וכולן אחת הן, מה שאין כן בשורש הטומאה שהוא פירוד. ועוד נ"ל בפן אחר, לפי שבהן רק קיום המיני, לכך כתיב נפשות, אבל בישראל הקיום באישי, לכך כתיב נפש כנ"ל, וגם זה נכון בס"ד. ועל ידי זה במצות שבת אם נאמר שתאמר דוקא בהקהל, שאז משמע החשיבות מצד הריבוי דוקא והוא כמו קיום מיני, ונמצא סותר המעשה של שבת, רק לכל איש ראוי שיאמר, אבל מכיון שלא נשלם מצות שבת רק על ידי שישראל עשו המשכן, והוא נעשה מכולן כאחד, ומי שלא יתן לזה אינו בכלל אדם, אם כן לא שייך לגביה מצות שבת, דהא לא נשלם הכל אז, והבן. לכך פרשת שבת שנאמר אגב המשכן, נאמר בהקהל, והבן כי נכון הוא בעזרת ה'. והיינו דכתיב ויקהל משה ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' היינו עשיית המשכן, ועל ידי זה (שמות לה ב) ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש. והשתא מיושב גם כן קושיא זו למה לא תדחה מלאכת המשכן לשבת, דאדרבה על ידה נצמח שבת ואין סניגור נעשה קטיגור. ועוד דאלמלא נדחה שבת היה ראוי להיות נדחה עולמות, אלא צריך לומר לפי שכבר נגמר קודם היותו, ואם כן למה תדחה והבן. ומיושב שפיר גם כן במה שהתחיל במלאכת המשכן ומפסיק בשבת, ומיושב שפיר גם כן מה דאמר תעשה מלאכה, דאי תעשה מלאכה משמע בדרך עיקר שיהיה המלאכה והוא בעבור העולם, ובעולם הזה הקיום במין ולא באישי, ואם כן אין יום השביעי שבת רק מחמת שהוא רק תעשה בדרך טפל, והעיקר הקיום באישי, לכך יום השביעי שבת שאז נכלה הכל, והבן. ועל ידי זה שפיר מה דקאמר יומת, כי עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), והיינו משום שאינו נצרך רק בעבור העולם, ואם כן כיון ששבת, פועל בטל הוא והוא פחיתות לפועל חכם. והנה ישראל מלבד העונש מיתה שנענש בעברו על מצותיו, מלבד זה אם חילל שבת יומת ממילא, על ידי מה שנתבאר בעקרים (שם פרק י"א) על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים וגו', לפי שבהמה מותר להרגה, לפי שעיקר קיום המין, והמין לא נחסר באיבוד הפרטים לאלפים, מה שאין כן האדם הקיום באיש, ואם כן המחלל שבת מורה שאין לו קיום באיש ואינו התכלית לכל, ואם כן יומת. וגם יומת בדרך צווי, על פי משל ממלך שיש לו כמה מיני חיילות, ואם המעולים יש להם גם כן תכלית הפחות, לא יצטרך להפחות, ואם כן זה הפורש מעדת ישראל הוי ביניהם פועל בטל, והוא כביכול גידוף, לכך יומת וכבודו באיבודו, כמו ששמעתי לפרש בפסוק מה יהיה עצי הגפן בספר יחזקאל (טו ב), (הובא למעלה בדברינו בפרשת בראשית דף יו"ד ע"ב ד"ה ונקדים). היוצא מדברינו גודל אות השבת המעיד על קישורינו ודיבוקינו עמו יתברך, ובזכות מצות שבת יחזיר שכינתו בתוכינו, ונזכה לבית המקדש שלמעלה במהרה בימינו אמן.