Chasidut על בראשית 37:33

וישלחו את כתונת הפסים וגו' זאת מצאנו וגו' (בראשית לז לב). והוא תמוה הלא גם הם ידעו שעשה לו כתונת פסים. וגם ויכירה מיותר. והנ"ל על פי המבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב) דאיכא מאן דסובר סימנים דאורייתא, ואיכא מאן דסובר סימנים דרבנן, רק באבידה מפני תיקון העולם, ויתבאר שם דמאן דסובר סימנים דאורייתא, ודאי חייש לשאלה, והארכתי בתשובה (השיב משה חלק אה"ע ס"ו) דדוקא לענין סימן חיישינן, דעל ידי סימן יש תרי חששות דילמא איתרמי הסימן וגם לשאלה, אבל כשמכיר בטביעת עין לא חיישינן לשאלה, ובודאי דאין חכמה כחכמת התורה, דמה שהתורה החזיקה לודאי הוא ודאי, ואם לא כן פטומי מילי ובדדמי ודברי הבאי. והנה זה להמון שאינם משיגין דעת התורה, אבל באבות שהשיגו התורה מצד שכלם, כל דבורם ועסקיהם המה על פי התורה, וגם דברי הבאי לא היה נכתב בתורה הק'. ועל פי זה יתבאר הפסוק (בראשית לז לג) ויכירה, ר"ל שהכירה בטביעות עין ויאמר כתונת בני, אם כן ודאי חיה רעה אכלתהו, דאלו על ידי סימן, היה מקום לומר דילמא איתרמי, או דילמא שאל בגדיו לזולתו הנהרג ויוסף עודנו חי, מה שאין כן אחר שהכיר הכתונת בטביעות עין, ליכא למימר הכי, והבן. ועוד יש לפרש הפסוקים הנ"ל, ולתרץ מה שיש לדקדק דלמה עשו כך לצערו. ועוד קשה הכפל טרוף טורף. ועוד ויתאבל על בנו ימים רבים (בראשית לז לד), הלא אבל הוא רק שבעת ימים, כדילפינן במסכת (מ"ק) (שבת קנ"ב ע"א) מקרא (בראשית נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואף דהוא רק אסמכתא, מכל מקום הלא הם קיימו כל מילי דרבנן. וגם (בראשית לז לה) ויבך אותו אביו מיותר, והדרשה תדרש (ב"ר פ"ד כ"א). וגם לבאר על פי זה הפסוק (בפרשת ויגש, בראשית מה כז-כח) ותחי רוח יעקב אביהם, (בראשית מה כח) ויאמר רב עוד יוסף בני חי. והנ"ל על פי מ"ש אהא דאמרינן בשבת (דף קנ"א:) אליבא דרב פפא, כדרמי בר אבא דאמר אין חיה שולטת באדם, אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וקשה לי על זה מהא דאמר רב פפא (ב"ק דף ל"ז.) אינו מועד תנן, דמועד לאדם אינו מועד לבהמה. וביארנו הדברים על פי מ"ש בעקדה שער ט"ו בארוכה עיין שם, ותורף הדברים כאשר תכבוש הנפש החלק החומרי הכלול מכל הנמצאות בהמות חיות ועופות, שעל כן נמצאו אישי האדם קצתם נוטים אל טבע אריה, וקצתם אל הדוב וכדומה, אז כל הנמצאים יקבלו עול מלכותו, והוא ימשול עליהם כמו שנאמר (בראשית א כח) ורדו בדגת הים וגו'. אך כאשר לא ישמור האדם צלמו הנפשית והאנושית, וכל כחותיו הגופנית אשר ישנם בו הדומים לטבע הבהמות והחיות ימרדו בנפשו, והצורה משועבדת לכח החומרי הדומה לבהמיות, אז כל הנמצאות ישלטו גם כן עליו. וז"ש רז"ל אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, כלומר שכח הנדמה לאותו חיה שישנו באדם, הנו הוא מופשט מצורה אנושית ודומה לבהמה, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל, ר"ל האדם הוא נמשל ולא מושל, מחמת כבהמות נדמו, ר"ל שהנדמה היא כבהמה ולא אדם, ודו"ק. והנה כאן היה לו ליעקב הוכחה שלא נהרג רק חיה אכלתו, מצד שלא נמצא כלל מהגוף רק הכתונת מגולל בדם, וזה פשוט. ועל פי זה יתיישב זאת מצאנו, שהוא מיותר דלא הוה ליה למימר רק הכר נא. אלא דר"ל רק זאת מצאנו ודו"ק, והנה כונתם היה להיות הנחמה תיכף עם הבשורה ולא יצטער ויתאבל, כי מוכח שהיה ח"ו רשע, דאם לא כן לא היה חיה שולטת בו, וכדעת הפוסקים בבן מומר שאין צריך להתאבל עליו, אבל הוא חשב כדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"י) כי אדרבה צריך אבילות יותר על הגוף ועל הנפש. והנה על הנפש אין לו גבול, והיינו ויאמר כתונת בני חיה רעה וגו', ואם כן טרוף טורף ח"ו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שדרשו רז"ל (ברכות י' ע"א) תמיד על הכפל כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) וכדומה, ויקימו כל בניו וגו', היינו אחר שבעה כדין, וימאן וגו' כי ארד אל בני אבל שאולה, על דרך שדרשו רז"ל ורק בסגנון אחר, על דרך שאמר אותו תלמיד באחר מאן מרמי ליה מידי (חגיגה דף ט"ו:), וגם הזקן בטוח היה בכחו, ולכך כיון שחישב כן ויתאבל על בנו ימים רבים כאמור, ומפרש הטעם כי הנה הצדיק אבד לדורו אבד (מגילה ט"ו ע"א). והנה הבוכה אינו בוכה רק על עצמו, אבל לא על הצדיק כי עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א' טז כז), אבל בהיפך ח"ו הוא בוכה עליו, והיינו ויבך אותו אביו. ואחר כך כשנאמר ותחי רוח יעקב, דהיינו שחזר לו רוח הקודש (תנחומא וישב סי' ב'), וממילא ידע שהוא צדיק אף שהוא המושל בארץ מצרים ולא למד מהם, אז אמר רב עוד יוסף בני חי, דהיינו מלבד הבשורה אשר שמעת, עוד מצורף לזה בני חי, דהיינו שהוא צדיק כמו שדרשו (ברכות י"ח ע"א) בפסוק (שמואל ב' כג כ) בן איש חי, ואם כן נסתלק הצער מכל וכל, דהא זה היה עיקר צערו, והבן.

ויכירה ויאמר וכו' (בראשית לז לג). פרגוד דברי הוא לא חיוות ברא אכלתיה ולא על ידי בני נשא איתקטיל, אלא חמי אנא ברוח קדשא דאיתתא בישא קיימיה לקבליה. הדבר קשה מאוד להלום שהוא היפך המקרא. גם אם ידע כזאת למה התאבל. אך בא לתרץ דהנה הצדיקים השי"ת אינו משים בפיהם רק דבר אמת, ובפרט יעקב תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והיאך אמר יעקב דבר כזה אינו אמת, ובפרט יש לתמוה הלא דבר הצדיק בהכרח שיתקיים, וגדולה מזה תראה בספר חסידים אפילו מה שהאדם מדבר לפעמים בדרך גוזמא בהכרח שיתקיים. על כן דקדק הקדוש ז"ל מאמר יעקב כתנת בני חיה רעה כו', ולא הזכיר את שמו לומר כתנת יוסף בני, ואחר כך סיים טרוף טורף יוסף, הנה דרש שהזמין י"י ית' בפיו לומר לשון כזה שהוא אמת, והוא שאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו, הכתנת של בני הוא אשר תאכלהו החיה רעה היא אשת פוטיפר אשר תקח ממנו בגדו, ועל ידי זה טרף טורף יוסף, היינו נטרף ונחטף יוסף שיצאו ממנו עשרה מרגליטין טיפין דאיזדריק למגנא, ונחטפו ונעשקו בידי זרים, על כן הוצרך גם יוסף להיות מעשרה הרוגי מלכות ונתגלגל ברשב"ג, וזהו גם כן טרוף טורף יוסף. והנה אמר לא חיוות ברא וכו' ולא על יד בני נשא וכו', הנה אמר ב' פעמים טרוף טורף, ונמסר עוד אך טרוף טורף (בראשית מד כח), למעט הטריפה לא נתהווה לו כעת טריפה, לא על ידי חיה ולא על ידי בן אדם. והנה יעקב אמר כפשוטו, והש"י שם בפיהו דברי תורה דבר אמת ברוח הקודש, ועיין מ"ש בפסוק (בראשית לז לה) כי ארד אל בני וכו', שגם זה דבר אמת היה בפיו: