קדושת לוי
שלח לך אנשים (במדבר יג, ב). הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא:) לא ברא הקדוש ברוך הואכו', ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו:
ישמח משה
הדרך השני בענין הקרבנות, על פי מה דכתב בעקדה דהירא מאלקים אין לו אלא יראה אחת מאחד, ואין לו יראת הברואים דהוא מושל על הכל, אבל מי שאינו ירא אלקים, יש לו כמה יראות מכל הברואים דהם מושלים עליו. והטעם בזה דכל מה שיש בעולם יש באדם, ויש בו כח מכל הברואים, וכשעובד אלקים מכניע כל הכחות תחת הנשמה, מה שאין כן כשהוא נמשך אחר הבהמיות, ואם כן קל וחומר מה הכח של הברואים הנמצאים אצלו מושלים עליו, מכל שכן מה שהוא חוץ ממנו, עד כאן דבריו. ועל פי זה פירשתי הפסוק (ישעיה נד טו) הן גור יגור אפס מאותי וגו', (בהפטורת ראה עיין שם). ועל פי זה פירשתי מאמרם ז"ל (שבת קנ"א:) אין חיה שולטות באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, דקשה על זה מהא דאיתא בב"ק (דף ל"ז.) מועד לאדם אין מועד לבהמה. אבל כונת דבריהם ז"ל שאין חיה שולטות באדם, אלא אם כן כח הנדמה לאותו חיה שיש באדם הלז הוא מופשט מצורת האנושיית ודומה לבהמה, וכמבואר למעלה בפרשת וישב (בפסוק (בראשית לז לב) וישלחו את כתונת הפסים), עיין שם. ועל פי זה יובן ענין הקרבן שבא על שוגג ולא על המזיד, כי אם הוא מושל על כח הבהמה שאצלו ובתוכו, אז הבהמה שחוץ ממנו משועבדת לו ומוראו עליה, אבל במזיד הבהמה שבו כבר התגבר עליו, ואיך הבהמה שחוץ ממנו תשמיש לו. והיינו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, דהיינו שבהמיותו ישעבד להשי"ת, והאיך יבא לידי מדה זו, לזה אמר מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו', ודוק.
אגרא דכלה
ושבצת הכתונ"ת שש (שמות כח לט). תרין במסורה. דין. ואידך "הכתנת "בנך (בראשית לז לב). עיין בתרגום יונתן ובפירוש המתרגם, הכתנת מכפר על מכירת יוסף: