קדושת לוי
אל תרגזו בדרך וכו' (בראשית מה, כד). ופירש רש"י ז"ל אל תתעסקו בדבר הלכה וכו'. הנה לכאורה קשה למה לא צוה יעקב לבניו כשירדו למצרים שלא יתעסקו בדבר הלכה. ועוד קשה האיך יכול יוסף לצוותם שלא יתעסקו בדבר הלכה הלא איתא בגמרא (קידושין ל.) לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא, ופריך בגמרא ומי ידע כמה חיי, לא צריכא אלא ליומי. נמצא מוכרח אדם ללמוד בכל יום הלכה. ונראה לבאר על פי ב' הקדמות. א', כי סימן זה היה מסור בידו של יעקב כשלא ימות אחד מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם. והקדמה ב', על פי מאמר חכמינו ז"ל שמובטחים היו האבות שיחיו בכלליות ת"ק שנים כימי השמים על הארץ. והנה ידוע שבאם היה יודע אדם כמה ימי חייו יכול ללמוד שליש משנותיו מקרא שליש משנותיו משנה ושליש משנותיו גמרא. נמצא לפי זה יעקב כשראה שאין יוסף אתו וסבור שהוא מת נמצא נתבטל הבטחה אחת והיה ירא לנפשו שמא נתבטל הבטחה השניה גם כן ולא ידע כמה ימי חייו ולא היה יכול לצוות את בניו שלא יתעסקו בדבר הלכה כי מוכרחים המה ללמוד בכל יום הלכה כנ"ל, אמנם יוסף היה ידע בעצמו שהוא חי ולא נתבטל הבטחה שניה וידע שיש לו ליעקב לחיות כמה שנים וממילא לא נתבטל הבטחה ראשונה גם כן ובוודאי לא ימות אחד מבניו בחייו ויוכלו ללמוד הלכה כשיבואו לביתם ודו"ק:
ישמח משה
עוד ביאור על פירוש רש"י (ד"ה בן) שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם ארי בר חכים. דשניהם דברים אחדים הם, דודאי עיקר אהבה משום שהיה בר חכים, אך אליה וקוץ בה דיש בו חשש פסולת משום איסור שתי אחיות, אך דיעקב ודאי לא עשה במזיד, רק חשב דגר שנתגייר כקטן שנולד וכו' (יבמות כ"ב ע"א), דיצאו מכלל בני נח ואולי טעה בזה. אך כיון דבן זקונים הוא, שהרי כשנשאה היה בן פ"ד שנים, וכבר אמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, ועוד כיון שהוא בר חכים, אגלאי מילתא שכדין עשה, וכמו שכתב הפרשת דרכים על פסוק (ישעיה כט כב) ולא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו וגו', עיין שם ותבין. ועל פי זה י"ל גם כן כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה), כי לפי מה שחשב רע ח"ו על יוסף, אז עלה בלבו דאגלאי מילתא שעבר על איסור ב' אחיות שעתידה התורה לאסור, ועיין בעיר בנימין סי' קנ"ד שמביא מדרש ילקוט, וז"ל: בשעה שנמכר יוסף, היה יעקב בוכה ואומר אוי לי שנשאתי שתי אחיות, והוא מבואר לדברינו אלה. ועל פי זה יובן בפרשת ויחי (בראשית מח ז) ואני בבואי מפדן וגו', על פי שהגביה שבטו של יוסף עד שמי רום, ושמא יאמרו השבטים מחשש הנ"ל, לזה אמר ואני בבואי מפדן, על פי דברי הרמב"ן שלא קיימו התורה רק בארץ, ולכך מתה אז ולכך לא נקברה במערה, והוא תירץ לשבטים וליוסף שלא קברה בארץ. עוד ביאור על דברי התרגום ארי בר חכים הוא ליה. ופירוש רש"י (ד"ה בן) שהיה זיו אקונין דומה לו, על פי מ"ש העקדה שער כ"ח על דרך רמז, שכל הפרשה מרמז על ישראל שהם מתייחסים על שמו של יוסף, כדכתיב (תהלים פ ב) נוהג כצאן יוסף. וז"ש (בראשית לז ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, ולו מסר מסירת החכמה והתורה, ועשה לו כתונת פסים בגדי כהונה לעמוד לשרת במקדש, וז"ש (בראשית לז ד) ויראו אחיו היינו האומות כי אותו אהב אביהם שבשמים, על כן וישנאו אותו, שכל שנאתם הוא מכח התורה והמצוה שניתנו לנו, עיין שם בארוכה. ובהקדים עוד מ"ש העקדה שער שלשים, כי האיש האלקי הנו מתגורר בארץ הלזה, ומקומו הטבעי הוא עם האלקים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב יא), וז"ש (תהלים קיט יט) כי גר אנכי בארץ, ועיקר מושבו בעליונים, על כן אל תסתר ממני מצותיך, כי בשרשו כביכול מתדמה אליו, עיין שם. וז"ש ארי בר חכים הוא ליה, שמסר לו סתרי התורה והחכמה, והטעם שמסר רק לו ולא לשאר האומות, על זה אמר דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו, כלומר מפני שיש לו צלם אלהים, ושניהם בקנה אחד עולים, והבן.
ישמח משה
ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). במדרש רבה (ב"ר פ"ד י"ג) א"ר חנא ב"ר חנינא הדברים הללו היה יעקב נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאין אותך והיית אומר לי הנני, עד כאן דברי המדרש. ויש לתמוה וכי אין שבח אחר גדול ליוסף יותר מזה, שמשום זה דוקא יהיו מעיו מתחתכין. והנ"ל בזה, דהא יש לתמוה על יעקב אבינו הצדיק איך לא קבל באהבה ושתק, כמו שנאמר (ויקרא י ג) וידום אהרן. אבל הנ"ל על פי מה שמבואר במרדכי בהגהות שניות לבבא מציעא, דאם ראובן שלח את שמעון ונאנס בדרך, אם הלך בשכר אין ראובן חייב לפדותו, כי אין גופו שאול לו רק שכור לו, אבל אם הלך בחנם, ראובן חייב לפדותו, דשאילה שייכה בגוף הבעלים ונעשה שואל עליו וחייב באונסין דידיה, עד כאן. ועיין בבית יוסף לחו"מ בסימן קפ"ח ובסימן קע"ו וקע"ז, ובשו"ע סימן קע"ו סעיף מ"ח בהג"ה, ובסימן קפ"ח ובסמ"ע שם, ובראש תשובת שארית יוסף להגאון מהר"י כ"ץ מקראקא. וכן לענין דין שליחות דאם נהרג השליח בדרך, חילקו בתשובת מהרי"ו ובתשובות צמח צדק דאם הלך בחנם צריך המשלח תשובה וכפרה, דמכל מקום היה בהגרמתו, כמו על ידך נהרג נוב עיר הכהנים (סנהדרין צ"ה ע"א). אבל אם בשכר הלך, פטור דאליו הוא נושא את נפשו עלה באילן ונחנק, ועיין בתשובת הרמב"ן הובא בבית יוסף בסימן קפ"ח, עיין שם. ונראה שזה היה בכייתו של יעקב, שסבור היה שנהרג בשליחותו או נשבה והוא חייב עליו, וגם כי מגלגלין חוב וכו' (שבת ל"ב ע"א), והיינו כי ארד אל בני אבן שאולה (בראשית לז לה), וגם החולקים על המרדכי אפשר דמודי בבן, עיין שם בבית יוסף שם בסימן קפ"ח, והיינו כי ארד אל בני דייקא. והנה הבית יוסף מסכים דאין לחלק, דהיינו דהמרדכי מחייב אפילו באחר שהלך בחנם עיין שם, והנה מהרי"ק בשורש קנ"ה הובא בבית יוסף שם סוף סימן קפ"ח כתב, דדוקא שהלך רק לצורך השליחות, אבל אם הלך גם כן לצורך עצמו, המשלח פטור לכולי עלמא דשוב אין גופו שאול לו עיין שם, וכן הוא בתשובות שארית יוסף הנ"ל. ונמצא לפי זה היה סברא דמסתמא נער בן י"ז שנה אוהב לילך ולטייל ולראות את עצמו עם אחיו ולשמוח עמם, והלך אדעתיה דנפשיה גם כן, ואם כן שוב יעקב אינו ראוי לחייב, לכך כיון שנזכר יעקב הדברים הללו יודע היית וכו', ואם כן לא הלכת רק בשליחותי, ואם כן חייב עליו ולכך מעיו מתחתכין כנ"ל. אלא דאכתי מאי דמסיים והיית אומר לי הנני, צריך ביאור דהכי הוה ליה למימר יודע היית וכו' והלכת בשליחותי. ונראה דהנה כבר הקשיתי על המרדכי הנ"ל, הא הוה ליה שאילה בבעלים, דהא הנשאל הוא בעצמו המשאיל. וישבתי עפ"י דבאמירה הוי נשאל, ולענין שאילה בבעלים בעינן בעידן עבידתיה, ואם כן זה מאמר יעקב ושמא תאמר דאפטור משום שאילה בבעלים, לזה אמר ואמרת לי הנני, ואם כן מאז הוי נשאל ועדיין לא הוי עידן עבידתיה, ואם כן בעת התחלה לא הוי שאילה בבעלים וחייב עליו, ודו"ק. ועל פי האמור יתבאר מה ששלח יוסף ליעקב שמני אלהים לאדון (בראשית מה ט), ר"ל ואין אני שבוי, ודו"ק.