Chasidut על בראשית 4:6

וְעִקַּר הַצֶּלֶם הַמֵּאִיר בִּפְנֵי הָאָדָם, הִיא חָכְמוֹת הַבּוֹרֵא, שֶׁנָּתַן לָאָדָם יִתְרוֹן עַל הַבְּהֵמָה, הִיא הַמְּאִירָה בִּפְנֵי אָדָם, בִּבְחִינַת: חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח׳:א׳). וְעַל יְדֵי הַכַּעַס – אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת (פסחים דף סו:), וְאָז צִלּוֹ סָר, וּפָנָיו נוֹפְלִים, בִּבְחִינַת (בראשית ד׳:ו׳): לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ; וּכְשֶׁאֵין לוֹ פְּנֵי אָדָם, אֲזַי מוֹרָאוֹ סָר, כִּי נִמְשָׁל כִּבְהֵמוֹת, וְצָרָיו מְצֵרִים לוֹ.

וְקַיִן, שֶׁהָיָה מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, כְּתִיב בֵּהּ (בראשית ד׳:ו׳): לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ; שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין, שֶׁהוּא קֵרוּן עוֹר הַפָּנִים. וְקַיִן הֵבִיא מִפְּסֹלֶת, שֶׁרָאָה חוֹב לְכָל אֶחָד, וְאִיתָא (במדרש תנחומא פ' בראשית): וַיָּשֶׂם לְקַיִן אוֹת – שֶׁזָּרַח לוֹ קֶרֶן, הַיְנוּ כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּקַיִן (שם): וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא זָכָה לְעֵדֶן, עַל־יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּאוֹר הַתְּפִלִּין. וְזֶה קִדְמַת, רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מַנָּח תְּפִלִּין.

ונקדים עוד דאיתא באורח חיים (סימן י"א) ציצית גזולים פסולים, משום דכתיב (במדבר טו לח) ועשו להם, משלכם. וזה פשוט דהכי נמי איכא למידרש זאת מהפסוק גדילים תעשה לך, לך משלך. והנה גם על זה תיסוב קושית התוספת הנ"ל, דלמה לן למעוטי מקרא, הלא בלאו הכי הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש לתרץ כמו שתירצתי לקושית התוספות הנ"ל. והנה כאן לענין הדרוש נחזיק למונח קיים התירוץ השני שכתבתי, דנפקא מינה לגזל עכו"ם דמותר, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ופסול משום לך משלך. ונקדים עוד, דהא דאמרינן גזל עכו"ם מותר, מקורו בב"ק (דף ל"ח ע"א) שם אמר ר' אבוהו אמר קרא (חבקוק ג ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל, עד כאן לשון הגמרא. וידוע דראשן ועקרן של השבע מצות הוא שלא לעבוד עבודת אלילים, והיינו לא קיימו דעובדי עבודת אלילים המה. ונקדים עוד, דאיתא בגמרא (ע"ז נ"ד ע"ב) בשאלת אפיקורס אם אין רצונו של הקב"ה בעבודת אלילים למה אינו מבטלה, והיתה התשובה אם היו עובדין לדבר שאין לעולם צורך בו אין הכי נמי, אבל הרי עובדין לדבר שיש לעולם צורך בו, יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג וצדיקים ילכו בם ופושעים וכו' (הושע יב י). הרי מבואר דודאי אין ראוי להיות בבריאה דבר שיטעו העולם בו ויניח השי"ת לפוקה ולמכשול לבריותיו, ומה שהניחן היינו מפני שיש לעולם צורך בו. ונקדים עוד, דאיתא במדרש רבה (פרשת בראשית ריש פרשה וא"ו, ב"ר פ"ו א') ר' עזריה בשם ר' חנינא אמר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, אם כן למה נבראת הלבנה, אלא מלמד שצפה הקב"ה שעתידין העכו"ם לעשותן אלהות, אמר הקב"ה מה אם משהן שנים מכחישין זה את זה, עכו"ם עושין אותן אלהות, אלו היו אחד על אחת כמה וכמה, עד כאן לשון המדרש. והיוצא מדבריו, דבאחד קרוב לטעות יותר מבשנים, ונמצא לפי זה דעת לנבון נקל, דאלו היו שנים שוין בכמותן ואיכותן כמו שנבראו שני המאורות הגדולים, היה רחוק מהטעות, מה שאין כן משנתמעטה הירח ואינה שוה להשמש הן בכמותה הן באיכותה, יותר קרוב לטעות בהשמש, כמ"ש רז"ל במסכת ברכות (דף ז' ע"א) בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב משתחוים להחמה, מיד כועס הקב"ה, ועיין מה שכתב הרמב"ם בספר המורה (חלק ג' פרק כ"ט) בהעתקתו אמונת הצאבה ודעתם. ואקדים עוד דמבואר בעקרים (מאמר שלישי פרק ט"ו) וז"ל: נשאל מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה לה' שלא שעה אליו ה' ואל מנחתו (בראשית ד ו), ואם מפני שלא הביא מבחר הצאן ואילי נביות כמו שהביא הבל, מה חטא בזה אם נתעסק בעבודת האדמה והצליח בה והביא מפריה מנחה לה' להודות לפניו כעל כל אשר גמלהו ה', כי הדעת נותן שישלם כל מקבל טובה מעין הטובה שקבל וכו'. אבל עיקר החטא היה, לפי שלא חישב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו, כי כמות זה כן מות זה, וחישב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים, ושעל כן לא הביא קרבן מן הבעלי חיים, לפי שחישב שאין לו יתרון עליהם, עד כאן דבריו בשינוי לשון ובתכלית הקיצור. ונקדים עוד, דאיתא בפרקי דר"א (פרק כ"א) טעם על איסור שעטנז צמר ופשתים יחדיו, וז"ל: ר' יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, עכ"ל. ר"ל שקין הקריב זרע פשתן, והבל צאן בעלי צמר, והיינו לפי שלא יזכר ולא יפקד הענין ההוא, ומחשבת קין לא ישכון באהלי צדיקים כמו הבל. והיוצא מזה דטעם איסור שעטנז שלא יזכר חטא קין, וחטאו הגדול של קין מבואר בעקרים כנ"ל. אם כן היוצא מזה דמאיסור שעטנז מבואר דמחשבת קין שחישב שאין לאדם יתרון על הבהמה נתעבת מאד, דבאמת יתרון גדול יש לאדם על הבעלי חיים, דבמין האדם הקפידה עליונה על קיום כל איש ואיש פרטי בקיום הגוף ובקיום הנפש, מה שאין כן בשאר בעלי חיים אין הקפידה העליונה כל כך על קיום הפרטי, רק על קיום הכללי, ושעל כן הותר לאדם להרוג הבהמה לצורכו, ולא נצטוה על רציחת הבהמה כמו על רציחת האדם, עד שזה מותר וזה נהרג עליו, רק על קיום הרבה מהבעלי חיים המון הגדול גם כן הקפדה עליהן, כמו שמצינו בננוה ובהמה רבה (יונה ד יא).