Chasidut על בראשית 40:15

ג או ירצה בזה, כי נודע אשר שבעים משפחות אלו הם נגד שבעים אומות וכל אחד מהם מכחיד את האומה אשר נגד שורשו לפקוד על שרו מלמעלה ועל מלכו למטה, ולזה צריך כח וגבורה לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמ"ט, ח'), כי הן יעקב אבינו שבודאי כוחו גדול היה וכנאבק לו שר בלול מאש וממים שרו של עשו, וישר אל מלאך ויוכל לו, ואף על פי כן נגע בכף יריכו ונעשה צולע. ואכן לצד שברא כרעא דאבוהי ובעצם צדיקים היו ובטוחים על כוחו של זקן, היו כולם ראוים לזה לעמוד נגד שבעים שרי האומות שלא יגיע להם נזק מאתם. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש שכולם היו כראוי ליוצאי יר"ך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי והיו שבעים נפש נגד שבעים שרי מעלה וכל אחד ואחד מהם עומד נגד שר השמים כיעקב אביהם שישר אל מלאך ויוכל לו, ועליהם נאמר (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב. כי יין ניתן בשבעים אותיות (עירובין ס"ה.). וסיים הכתוב ויוסף היה במצרים. פירוש כנאמר למעלה אף שיוסף היה במצרים בטומאת הארץ מכל מקום נאמר בו (בראשית מ', ט"ו) וגם פה לא עשיתי מאומה על דרך מאמר הכתוב (דברים י"ג, י"ח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ועודנו בצדקתו עומד כיוצאי ירך יעקב להשלים בחינת השבעים לעמוד נגד שרי מעלה כדבר האמור.

ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח (בראשית מא מה). במדרש רבה (ב"ר צ' ד') א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן אתה בא לגלות שאת בנה, עד כאן. עיין ביפה תואר ובנזר הקודש ובידי משה, וכל זה איננו שוה לי. והנ"ל על פי הגמרא דסוטה (דף ל"ו ע"ב) בגבריאל שלמדו ע' לשון, ועיין שם במהרש"א וש"י. ועל זה אמר צפונה אחת וכו', היינו דבר סתר אחד יש כאן שאיני יודע בלשון הקודש, ואתה בא לגלות שאתה יודע אותה למה שאתה בנה, ר"ל שנתגדל שם שהוא עברי, ובפרט לפי המבואר במדרש (פרקי דר"א פכ"ד) כי אברהם היה בבבל בשעת הפלגה וקללם בשם אלקים, ויתכן שהוא לבד נשאר בלשון הקודש, והבן. (ומ"ש (ב"ר צ' ד') בכולן כתיב ותגשן וכו' (בראשית לג ו), הוא מדרש אחר כמו שהוא לפירוש המתנות כהונה), וזה הוא פירוש נכון בס"ד. ועוד יותר עמוק נ"ל, כי איתא שם (סוטה ל"ו ע"ב) דאמר פרעה אגמרן גמרי' ולא קא גמיר, והוא תמוה כיון שקבל ע' לשונות למה לא יקבל זה. אך מפני שהוא מושרש בטומאה ואין הקדושה מתדבקת בו, ולכך לא קבל הלשון הקודש דנפיק מפומיה דיוסף הצדיק והבן, ופרעה היה חכם להרע והבין זה, כמבואר בגמרא (שם) דאמר לו מאי האי, ואמר לשון הקודש, לכך אמר למה שאת בנה, דהיינו שאתה ממקורה ממקום קדוש מגבוה מעל גבוה, כי הכ"ב אתוון הם שורש התורה ושורש נשמות ישראל, והבן. (אחר כך מצאתי בנזר הקודש בסדר ויגש על פסוק (בראשית מה יד) כי פי המדבר אליכם וכו', שכתב טעם זה על מה דלא גמר פרעה, עיין שם). ואם כן אתי שפיר מאד הסמוכין דהאי קרא ויקרא פרעה, הוא בתר הקרא (בראשית מא מד) ובלעדיך לא ירים וגו', והבן. ועוד י"ל על פי המבואר שם במהרש"א דפרעה ידע מזה שנאמר לו הע' לשון מפי מלאך, ויתכן דיוסף אמר לו, לפי שהיה לפרעה תמיה קיימת מאין יודע בע' לשון מאחר דבן י"ז שנה היה בבואו למצרים, וגם יתכן שהיו יודעין בו בבית פוטיפר שלא היה יודע, והבן. ועל פי פירוש מהרש"א בחידושי אגדות בפסוק (תהלים פא ו) עדות ביהוסף וגו', כי שם י"ה שהוא עדות לישראל בגדר ערוה, כדכתיב (תהלים קכב ד) שבטי י"ה עדות לישראל, נתקיים ביוסף, כי יהוסף שמו הוא שם י"ה, ועל ידי זה שהוסיף לו הה"א, זכה בצאתו מושל על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, וזה מופת על שקדש שם שמים בסתר וכבש יצרו באשת פוטיפר, עיין שם (סוטה ל"ו ע"ב). ועל פי מ"ש בדרושים דלמה דוקא שם זה עדות לישראל, (והנה לכאורה לפי מה שכתבתי שם קשה דלא יתכן רק בהזרע, אבל לא בדידיה. וי"ל כיון דלא עביד מעשה אבות, ונדבק בבת אל נכר אינו נחשב מבניהם, וגם המחולל מתחלל אף שבדיני אדם איננו כן, והבן). והנה ודאי שפרעה שאל אותם למה בא לבית האסורים, ובודאי ספרו לו הענין, ואם כן עד עתה היה הענין צפון ומכוסה, ואין יודע אם האמת אתו או אתה, ועכשיו נתגלה הענין כיון שגמר הע' לשון על ידי העדות, מוכח שהוא בנה של אותה קדושה, והבן כי פירוש נכון מאד הוא בס"ד. ועד השלישי אני בא, על פי דאיתא במסכת שבת (דף י"ב ע"ב) שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, וכתבו התוספת (ד"ה שאין) לבד מגבריאל דהוא למד ליוסף ע' לשון. והנה לפי מ"ש החידושי אגדות שם במסכת סוטה, יתכן דלשון ארמי למד מעצמו דהא היה עברי, והיינו שאברהם היה בראשונה בבבל שהוא עבר הנהר, ושם מדברין בלשון ארמי, עיין שם. והנה יוסף אמר לשר המשקים כי גנב גנבתי מארץ העברים (בראשית מ טו), והיא פליאה גדולה דהא מארץ כנען נגנב, וארץ כנען ודאי דקודם שהחזיקו בו ישראל לא נקרא ארץ העברים, רק אחר שירשו ישראל דהם עברים, והבן ולא ראיתי בדרושים אם הרגיש אדם בזה. וצריך לומר או כיון דאמת הוא דהוא ארץ העברים, דהא ניתנה לאברהם אף שעדיין לא נתפרסם זה, (אבל) באמת הוא מטעי קא טעי לומר שנגנב מבבל, ולמה ליוסף זאת. (ועוד) שיוסף באמרו כי גנב גנבתי וגו', רוצה לומר שאיננו עבד, והנה כנען הם כולם בחזקת עבדים מפני קללת נח, ועדיין לא יצא לפועל הביאור של לאחיו דקאמר נח (בראשית ט כה), וסבורין היו לאחיו של כנען, ומצרים אחיו הוא, והבן. או דפירושו דהוא (מהבאים) מארץ עברי, ואינו דבוק לגנבתי וכוונתי כנ"ל, אבל מי מאמין לו, ואם כן עבד אינו מולך כדאיתא בסוטה שם (ל"ו ע"ב). אבל מאחר שידע בע' לשון מפי המלאך, והם אינם מכירין בלשון ארמי ואף על פי כן הוא ידע, נתברר דעברי הוא וראוי למלוכה. והיינו צפונה אחת שהוא צפון ממלאכי השרת שאתה למד מהם, ואתה בא לגלות למה שאתה בנה של אותה המדינה ולא כנען, והבן. ועל ארבעה לו אשיבנו כפשוטו, על פי הגמרא דסוטה שם דחדא צפונה יש כאן, דהיינו אם אתה עבד כדברי המצרים ואינך ראוי למלוכה, או מבני מלכים ואתה בא לגלות בע' לשון שאתה מבנה של מלוכה, כמ"ש המפרשים על מה שאמר גוונוני מלכות אני רואה בו (סוטה ל"ו ע"ב), ובודאי דהוא מבני מלוכה, וגם זה נכון מאד בס"ד.

בילקוט אמר משה לפני הקב"ה, עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ, ואני איני נכנס. אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו יקבר בארצו, יוסף שהודה בארצו שנאמר (בראשית מ טו) גונב גונבתי מארץ העברים, יקבר בארצו. מי שלא הודה בארצו שכן בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב יט), לא תקבר בארצך. אמר לו הקב"ה אם אתה תקבר במדבר, בזכותך הן באין עמך, משל למה הדבר דומה כו'. והנה על תחלת המדרש יש לדקדק למה דוקא קנא על יוסף, ולא באנשי דורו. ועוד מאי קושיא, הא נאמר לו בחטא מי מריבה יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו (במדבר כ יב), ויוסף לא חטא בזה. ועוד המקרא צווח יען לא האמנתם, והמדרש אמר על שלא הודה בארצו. ועוד יש לדקדק למה דקדק לומר עצמותיו של יוסף. והנ"ל בזה על פי מ"ש בספר שפת אמת בסי' י"א פ' כ"ד, על המדרש בפרשת בשלח (שמו"ר כ' י"ט) כי השבע השביע (שמות יג יט), למה שני פעמים כו' עיין שם, הוא נשבע להם והם נשבעו לו וכו'. ותוכן דבריו שנשבעו להעלות עצמותיו, ובאמת יהיה בלבם עליו שהשבועה לשוא הוא כי ירקבו עצמותיו, על כן אמר שאין בלבו עליהם, דהיינו שאין לו קנאה ואין עצמותיו נרקבים כו' (עיין שבת קנ"ב ע"ב). והנה ידוע כי קנאה הוא ענף מן גאוה, ומשה ראש לענוה כאמור (במדבר יב ג) ואיש משה ענו מאד, ולא היה בו רושם קנאה, ומקרא מלא הוא (במדבר יא כט) המקנא אתה לי. והנה על חטא מי מריבה נאמר לכן לא תביאו, אבל מכל מקום למה יקבר בחוץ לארץ, ישאוהו עמהם כמו שנשאו עצמות שאר שבטים, ושמא תאמר כי שמא יתארך הזמן עוד מאיזה סבה ואולי ח"ו לא יתקיים, על זה אמר עצמותיו של יוסף כו', מטעם שלא היה בלבו קנאה, ואני איני נכנס בתמיה. על זה השיב לו מי שהודה כו' יקבר בארצו דוקא, וזה אינו מחטא מי מריבה, ודוק. והנה בתשובת הקב"ה יש לדקדק שמרכיב שני ענינים ולא אמר דבר אחד, ועיין בספר שפת אמת בסימן הנ"ל פ' כ"ב דאיתא שם תוכן דבריו, דבאמת איתא בזוהר הק' איש מצרי, היינו על ידי שהרג את המצרי וברח לכאן, על ידי זה הצילנו. ואם כן אם בשביל טעם זה, היה אמר משה שנבואה הוא בידם, ואמרו על המצרי ולא עליו. ועל הטעם האחר היה אומר מפני מה דוקא בזכותו הן באין, על זה מצרף גם כן קצת עבירה הנ"ל. והמעיין יראה דאינו מיושב עדיין רק בדוחק גדול, כי הם לא הבינו רק שנצנצה רוח הקודש בפיהם. אבל לי יראה להוסיף נופך ולומר דמיושב שפיר, דהא משה לא היה אז בשעה שאמרו בנות יתרו, רק אם תאמר דהיה יודע ברוח הקודש, אם כן ידע דקאי על מצרי ממש, ואין חילול השם אף לפי הבנתם דהא הם לא ידעו דהוא ידע. אך דיש להבין דלמה לי ניצוץ רוח הקודש הזה למה ולמה. אבל נ"ל דהוא להורות למשה כח הצלתו, דהנה המצרי שלא כיון לזה ולא לטוב, רק לרע והיה סיבה רחוקה נתלה בו, כיון שמכל מקום נסבב על ידו, על אחת כמה וכמה מי שמכוין להצלה והוא סיבה ראשונה, ומזה ראיה כמה יש להשתדל בהצלה, כנ"ל ברור.