תפארת יוסף
(ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי י״ט:ג׳) יתיב רבי יוחנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו וכו' ואמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים וכו' ופרנסה בשביל יחיד לא מיתבי וכו' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. בזה מראה לנו ר' יוחנן עד היכן שיש השגחה פרטית על כל דבר, שמטר בשביל יחיד, והיינו שאם צריך לאחד פרט טובה משפיע לו השי"ת. ופרנסה בשביל רבים היינו, שאם אחד מברר עצמו כל כך שכל העולם כולו כדאי לו, אז מראה לו השי"ת שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו שכל העולם יש להם טובה בזכותו. וזה מורה פרנסה בשביל רבים, שכל צרכיו נחשבים צרכי רבים. וכדאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו ופריך המדרש והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. היינו שלזה האדם מראה השי"ת, שכל דבר נברא רק שיהיה לו לצוותא. וזה הוא התירוץ שמתרץ הגמ' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. מאחר שמשה רבינו ע"ה היה לו גודל מסירות נפש בעד כלל ישראל, שלא הכיר מצדו בשום שלימות בעת שהיה חסר אצל ישראל שום טובה ולזה אמר כאן הגמ' כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. וזה ג"כ כוונת המאמר שהובא לעיל ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו וכו' ולכאורה יפלא שהגמ' מייתי ראיה על הכתוב אולת אדם תסלף דרכו, מאחי יוסף, ועוד שזאת היה כבר אחר התשובה על חטאם מהמכירת יוסף, שאמרו מקודם אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו'. ורק הענין בזה דכל זה מורה איך שצריך האדם להכיר ולהאמין שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר, דהנה על הענין של השגחה פרטית איתא בזוה"ק (ויקרא קג.) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבו כל חד לפום דרגא דיליה. היינו עד כמה שאדם יש לו אמונה בלב בהשגחה פרטית כן תחול עליו ההשגחה. וכדאיתא בש"ס (חולין ז:) אין עוד מלבדו אר"ח אפילו כשפים, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב אפילו כשפים, איני והאמר רבי יוחנן וכו' ומתרץ הגמ' שאני ר' חנינא דנפשיא זכותיה. וזה היה הזכות של ר' חנינא מה שמסיים הגמ' (שם) ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה, והיינו מאחר שהיה לו הכרה מפורשת בהשגחת פרטית שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מן השי"ת, לזה לא היה יכול להזיק לו שום דבר, שאמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אפילו על כשפים, אף שאמר ר' יוחנן עליהם שמכחישין פמליא של מעלה מ"מ מאחר דנפישא זכותיה, היינו שהיה לו הכרה כ"כ בהשגחה פרטית לא היה יכול להזיק לו שום דבר. ואיתא בש"ס (חגיגה ד:) ויש נספה בלא משפט, ומי אית דמית בלא זימנא, אין, כי הא דרב ביבי בר אביי אמר למלאך המות זיל ואייתא לי מרים מגדלא שיער נשייא אזיל איהו ואייתא ליה מרים מגדלא דרדקי וכו' א"ל איך יכולת ליה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחה ואיתרע מזלה וכו'. וכל זה הוא הכל כשאין לו לאדם אמונה בהשגחה פרטית, אבל מי שהוא מכיר מפורש שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מהשי"ת, לאדם הזה לא היה יכול לאיתרע מזליה, ועל האדם הזה חוזר הקושיא של רב ביבי בר אביי איך יכולת ליה, כיון שזה האדם מכיר שהקדיחת האש הוא ג"כ מהשי"ת, ואיך היה ביכולתו לקדחה לכרעה. וזה ביאר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו, כי באמת איתא במדרש (רבה ויקרא יז) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה וכמו שכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והיינו שהשי"ת אחר הכשלון של אדם מראה לו כמה התראות שיחזור בתשובה, וזה האדם המכיר בהשגחה פרטית ושהסבלנות שלו הוא מן השי"ת, אז תיכף מחפש את החטא ומתקן, אבל זה האויל שאינו מאמין בהשגחת פרטית ועליו נאמר (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, ואינו מחפש תיכף בעת ההתראה לתקן את החטא, ורק כשבא עליו פגעים רבים ואז כבר רואה שהוא מן השי"ת, כי זה כל אדם מאמין בהשגחה, אבל כיון שלא הרגיש תיכף אצל ההתראה, מאחר שלא היה לא אמונה בהשגחה פרטית, ולזה אח"כ כשמסלף דרכו, אז על ד' יזעף לבו, ויתיב וקא מתמה מי איכא מידי בכתיבי דלא רמיזי באורייתא, היינו היכן מצינו אמונה כזאת בהשגחה פרטית בתורה, לזה הביא הגמ' ראיה מאחי יוסף שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהם בעצמם אמרו מקודם, על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים להתגולל עלינו וגו', והכירו שהדבר הזה נעשה מבעלי בחירה, מ"מ אמרו תיכף מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהכירו היטב שאפילו דברים מבעלי בחירה לא יעשה בלתי השגחתו ית', ולזה מביא ראיה מהם על גודל אמונה שהיה להם בהשגחת פרטית, ולזה נסמך מאמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד, כי שני המאמרים האלה מורים עד כמה שצריך האדם להיות לו אמונה בגודל השגחה פרטית:
מראה יחזקאל על התורה
עפימ"ש בגמ' (תענית ט.) ר' יוחנן אשכח לינוקיה דריש לקיש דקרי אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי יט ג), אמר מי איכא דלא רמיזא באורייתא א"ל אטו הא לא רמיזא כו' דכתיב (בראשית מב כח) ויחרדו כו' מה זאת עשה כו', דקשה מה חידוש יש בזה דלא רמיזא בתורה הלא מי שנוהג כן להתרעם על מידותיו של הקב"ה מחמת שצר לו הוא שטות גדול ושלמה המלך ע"ה אמר כן על הכסיל ומה צורך לרמוז זה בתורה, ועוד קשה מה שהק' בהרי"ף למה המתינו השבטים לומר כן עד עכשיו וכבר היו להם לומר כן מקודם כשבא יוסף בעלילה ונתנם במשמר ג' ימים ואח"כ אסר את שמעון, ואדרבא עכשיו לא היו בצרה כלל שמצאו מציאה גדולה ולא היה עליהם חשש עלילה כלל כי עכ"פ היו יכולין להיות צדיק ראשון בריבם כאשר עשו באמת שהודו ואמרו ירוד ירדנו בתחלה כו' לא ידענו מי שם כו'.