Chasidut על בראשית 44:22

אדוני שאל את עבדיו וגו' (בראשית מד יט), עד כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתנו פן אראה ברע אשר ימצא את אבי (בראשית מד לד). והנה יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), ועזב את אביו ומת (בראשית מד כב), קושית הראב"ע דלמה לא נחשב בין הני דאין להם הכרע. (ב), כי עבדך ערב את הנער (בראשית מד לב), דלדברי כל המפרשים הוא תירץ על קושית חוץ, דלמה הוא נכנס לתגר יותר מאחיו, ולא על דלקמיה כלל, ואין זה דרך פשט המקרא. (ג), דמתחילה אמר (בראשית מד לא) והיה כראותו וגו' ומת והורידו עבדיך וגו', דמשמע דרק משום אביו נכנס בעובי הקורה, ואחר כך אמר כי עבדך ערב את הנער, דמשמע דמשום עצמו עושה, ואחר זה אמר פן אראה ברע וגו', דמשמע משום אביו, רישא וסיפא משום אביו, ומציעתא משום עצמו. (ד), קושית המזרחי מנא ליה לרש"י (ד"ה כי) שנידה את עצמו בשני עולמות, דלמא רק בעולם הבא כמו שנדרש במדרש (ב"ר צ"א י') שהוא כולו יום. והנה במסכת מכות (דף י"א:) א"ר יהודה אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה וכו', עיין שם. והנה במסכת ב"ק (דף צ"ב ע"א) איתא שם ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים וכו' (בראשית מז ב), אותן שנכפלו בשמות, יהודה נמי אכפולי איכפל, ומשני למילתא הוא דאכפל וכו', שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון, ופירש רש"י (ד"ה מגולגלין) מפני נידוי אף שנתקיים התנאי, הא מוקמינן במסכת מכות (דף י"א.) דקללת חכם אפילו על תנאי הוא בא, עיין שם. והוא תמיה גדולה הא אמרינן שם מחמת נידוי על תנאי, ולא מחמת קללת חכם, ולענין שמואל ועלי אמר התם הא קללת חכם. וכן קשה באמת על רב מנ"ל הא דנידוי על תנאי, דהדין הנ"ל נאמר בסתם אף אם אינו חכם, רק בכ"מ דהנידוי חל, ואם כן הלא אף אינו חכם נידויו נידוי אם מנדה כדת, כמבואר ביור"ד (סי' של"ד סעיף מ"ו, ובש"כ שם ס"ק צ"ו עיין שם), וכן קיימא לן. דילמא באמת ביהודה הוא מחמת קללת חכם, דהא רב גם כן סובר הא דקללת חכם, כמו שאמר שם במסכת מכות לענין דוד ואחיתופל, ועדיף מניה אפילו בחנם, וכמו שפירש רש"י שם (ד"ה ימחה) שלא היה מקללו) אם אינו אומר, ור"ל דאף אם לא היה מקיים התנאי, לא היה מקלל אותו דייקא, ר"ל בפרטיות אותו יותר משאר ישראל, רק כיון דהוא הגדול וראוי להשיג, מצאה מקום לחול עליו והבן, כנ"ל ברור בכוונת רש"י, ועיין שם בהריטב"א בחידושיו, אבל הנ"ל כמ"ש. וראיתי במהר"ש אלגאזי זצוק"ל שפירש דשמואל היה תלמידו ומחויב לקבל גזירתו נקרא על תנאי, ואחיתופל לא היה תלמידו של דוד עד כאן, ואפשר גם זאת לכוון בפירוש רש"י, ודו"ק. ויהיה איך שיהיה הא דרב עדיף מהא דעל תנאי, ואם כן איך הוכיח הך דנידוי על תנאי וכו'. ועוד קשה לפי מה שפירש רש"י במסכת מכות י"א (ע"ב, ד"ה מאי) משה בתפלתו אמר, כלומר ראובן שלדו קיימת, ויהודה גרם לו וזאת ליהודה (דברים לג ז), ותמיה לי' על תמיהתו, הלא זה בשביל ענין אחר שנידה עצמו בעולם הבא, ועיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ת"ת הלכה י"א) ובהשגת הראב"ד שם ובכסף משנה שם, ועיין במרכבת המשנה מה שפירש בדברי הראב"ד. והנכון אתו, ועדי בשחק שכיוונתי לדעתו בזה בעזרת ה', ועיין בפרי חדש בביאורו על הרמב"ם שם. והנה יש לישב קושית הפרי חדש כיון שקיים התנאי, מה לנו לדעת פלוני, והנה לפי זה שפירש המרכבת המשנה לדברי הראב"ד, אם כן קשה קושיא זו שהקשה הפרי חדש על הכסף משנה גם על הראב"ד, וגם לישב קושית המרכבת המשנה דמנ"ל להרמב"ם דאפילו בעל דעת פלוני מחיל לעצמו. וגם לישב מה שקשה לי לדעת הרמב"ם מה חיזק לב יעקב בהערבות ממה נפשך כמ"ש בפנים. ויתיישב הכל על פי מה שכתבתי דגם הרמב"ם סובר דבעינן ריצוי דידיה של אותו פלוני, רק דהרמב"ם קמ"ל דלא הוי כמו שנידה אחר דלא מהני התרת עצמו כלל, ואם כן יש לומר דהראב"ד סובר כהמרדכי הנ"ל ומיושב קושית הפר"ח, ועכשיו מיושב קושית המרכבת המשנה הנ"ל, דהרמב"ם הוכיח זאת מדלא התירו יעקב, שמע מינה דסמך עצמו שיהודה יתיר לעצמו, אם כן שמע מינה דעל דעת פלוני לא הוי כנידה אחר, ודו"ק היטב כי נכון מאד הוא בס"ד. והנה לפי דבריו שם יש ראיה להרמב"ם דמיפר לעצמו אפילו תלה על דעת פלוני, דאם לא כן קשה למה לא התירו יעקב דהא אינו מתיר לעצמו, אלא ודאי דמתיר לעצמו וסמך יעקב על זה שיתיר לעצמו. אך נ"ל ברור דהא דהרמב"ם כתב ואפילו על דעת פלוני, היינו בריצוי פלוני כמו בנדר, דאם לא כן אם כן במה חיזק יהודה את לב אביו בנידויו, הלא ממה נפשך אי לא יתיר לעצמו אף אם יקיים התנאי יהיה בנידוי, אם כן מה מכריחו לקיים התנאי, אלא ודאי דמתיר לעצמו, אם כן אף בלא קיום התנאי יתיר לעצמו, אלא ודאי דבעינן ריצוי חבירו, ואם כן אם יקיים התנאי יועיל התרה דהרי ודאי מרוצה, ואם לא יקיים לא יועיל התרה לנפשיה, וזה ברור. ושמא תאמר אם כן דאיירי בריצוי מה קמשמע לן, טובא קמשמע לן דהוה אמינא כיון דתלה בדעת פלוני הוי כאלו נידהו חבירו, ושוב אינו מועיל התרה דנפשיה אפילו אם מרוצה פלוני, כמו שאינו מועיל התרת עצמו בנידה אותו אחר אף אם מרוצה המנדה, וכן מבואר באמת דעת המרדכי פרק כל האומנים דבנידה עצמו לאחר, אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, ואם כן טובא אשמועינן הרמב"ם לאפוקי מזה, כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם. וברור להלכה דהמנדה עצמו לחבירו על דעת חבירו, ודאי אינו מתיר לעצמו בלי ריצוי חבירו, דאם לא כן מה פעל צדיק זה יהודה במה שאמר לאביו אם לא אביאנו אליך וגו', מה ערבות הוא, ודלא כהמרכבת המשנה שכתב דודאי אין לו דין נדר לענין זה, וכל נושאי כליו לא הרגישו בזה, ולענ"ד נראה ברור כמ"ש. ואם כן לא קשה מנא ליה להרמב"ם דין זה כמו שהקשה המרכבת המשנה, דמוכרח מהא דיהודה, דאם לא כן למה לא התירו יעקב ודו"ק. אך גם זה לא נהירא, דנימא דיהודה טעה בדין. והנה במגלה עמוקות כתב דזה שלא התיר יעקב ליהודה, היה שומה מאת ה' מן השמים כדי שישקול יהודה למטרפסיה על מעשה תמר, עיין שם. ולדבריו מיושב קושיא זו שהקשתי מה דאמר וזאת

לכולם נתן וגו' ולבנימין נתן וגו' (בראשית מה כב), ולאביו שלח כזאת (בראשית מה כג). נ"ל לבאר בהקדים לפרש הפסוק (בפרשת מקץ, בראשית מג כט) הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם ויאמר אלהים יחנך בני. כי הנה בנימין כבר היה בן ל"א שנים, והיה לו עשרה בנים כמו שפירש רש"י שם בפסוק (בראשית מג ל) כי נכמרו רחמיו (ד"ה כי), וכן הוא מבואר בפסוק, כי תיכף בלכתו משם בא עם עשר בנים למצרים, וקוראים אותו קטן ילד זקונים קטן (בראשית מד כ). ונ"ל דכולם היו חלוקים בעיסתן אז כמו שמצינו ביהודה, אבל בנימין היה סמוך על שלחן אביו, כמו שמבואר בפסוק (בראשית מד כב) כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. והנה מבואר במסכת ב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו הוא כקטן, וכעין שכתב המזרחי בשם נער (בפרשת וישב בד"ה שהיה עושה מעשה נערות) עיין שם, ולכך נקרא במשנה קטן, והטעם נ"ל דהרי סומך על אביו כקטן. ויתכן עוד יותר על פי המבואר בחובת הלבבות בשער הבחינה פרק ה', כי הטביע הקב"ה ליתן חן הקטן בעיני מולידיו, כדי שיגדלוהו ולא יכבד עליהם, מה שאין כן גדול, וזה מבואר דבעיני כל נמשך חוט של חן על הקטן יותר מעל הגדול. והנה הקטן שאביו ממלא כל מחסורו, נקרא קטן בענין בחינת החן, ועל פי זה יתבאר הזה אחיכם הקטן ויאמר אלהים יחנך וגו', והבן. היוצא מזה דבנימין היה סמוך על שלחן אביו, והנה להאבות נגלה טעמי התורה, וכן ליוסף כי כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (ב"ר פ"ד ח'), והנה מבואר בנימוקי יוסף פרק קמא דב"מ (דף י"ב ע"א) במציאת בנו ובתו הקטנים, דאיכא מאן דאמר דמתנה דינו כמציאה, ועיין שם מה שכתב בשם הרנב"ר, אבל האיכא מאן דאמר משמע דסובר דגם בגדול וסמוך על שלחן אביו דינא הכי, ומ"ש הטעם דאין לו יד, היינו משום דגם בסמוך על שלחנו סובר דהוי ידו כיד אביו, וכן מוכרח בהתוספת ובכתובות מ"ז ע"א ד"ה משום איבה, דהתוספות לא ס"ל כלל לטעם איבה דמזונות לענין מציאה, כמו שהקשה על רש"י בבת הניזונית מן האחין, ואם כן קשה לפי זה על התוספת בן הסמוך על שלחן אביו מ"ט מציאתו לאביו. וצריך לומר דבסמוך על שלחנו הוי ידו כיד אביו, וכן כתב שם באסיפות זקנים בשם גליון התוספת עיין שם, ובודאי דנתכוון לישב קושיא זו, ואם כן כיון דידו כיד אביו, אם כן ממילא דגם במתנה הדין כן להאיכא מאן דאמר הנ"ל, ובודאי דכן הוא דעת היש אומרים באו"ח סימן שס"ו סעיף י', וכן הוא להדיא, ועיין בסמ"ע לחו"מ סימן ר"ע ס"ק ח'. ולדידי הדבר פשוט, דודאי אף האיכא מאן דאמר מודה היכי דאיכא גילוי דעת מהנותן, דקפיד שיהיה להבן לבדו, אבל בלא גלוי דעת גם בסמוך י"ל דנתן אדעתיה דאביו. והנה באם נותן מתנה לאביו בפני עצמו ולהבן בפני עצמו, שמע מינה דלא נתן זאת אדעתיה דאביו. ועל פי זה יתבאר ולבנימין נתן, וקשה הלא הוא של אביו, ואם אביו יתן לו, הוי זאת מתנה מאביו לבנימין ולא מיוסף, לזה אמר ולאביו שלח כזאת, אם כן בכהאי גוונא שפיר הוי מתנה לבנימין, ודו"ק. והשתא מיושב דקודם סתם ואמר כזאת, ואחר כך פירש, אלא ודאי דיש כאן שתי כוונות מתחלפות, והבן ודו"ק.

בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (בראשית מט כז). הנה ידוע כי שלל יקרא הון אף שאינו גזל, כמו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), וכן מלת עד שהוא תרגומו של שלל. ובהקדים מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מה כב-כג) ולבנימין נתן וגומר, (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת וגו', עיין שם. ובהקדים מה שהוכחתי במקום אחר באה"ע סימן ל"ז סעיף א' בהפלפול שכתבתי על מג"ש באות כ"ה דמעשה ידיו של גדול הסמוך על שלחנו הוא לאביו בודאי, אף למאן דאמר דהמתנה לעצמו, וכן מבואר בירושלמי שהביא הדרכי משה בסי' ע"ח. ונקדים עוד מ"ש הבית יוסף בבדק הבית בחו"מ סוף סימן קע"ז, דבן שחלק מאביו, היינו שחלק מעיסתו, הא בלאו הכי אף על גב דידע אביו ושתק לא מחיל, ועיין עוד בדרכי משה בסי' ע"ח בשם הגהת מרדכי שניות פרק קמא דבבא מציעא, דאף אם הוא לאביו, מכל מקום אינו מוריש פעולת אחד מבניו לשאר אחין, ושם בהגה"ה מרדכי עצמו מבואר, ודומה לזה שאמרו (כתובות מ"ג ע"א) אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ונקדים עוד דחייו של אדם נקרא בקר בעניני עולם הזה, ופטירתו יקרא ערב בעניני עולם הזה. ונקדים עוד דהזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) כתב דבר אחר זאב יטרף, זכו למארי דבבי לשון מטרף, טרף נתן ליראיו (תהלים קיא ה), וגם איתא בזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) בפירוש הראשון דלא בנימין הוא זאב, אלא המזבח דהוא אוכל בשר, עד כאן. מזה נראה דענין טבעו של זאב לאכול בשר. ונראה דעל זה מרמז הר"ת של זא"ב, "זה "אוכל "בשר. ועל פי זה נאמר לדרכינו כי בנימין היה תמיד סמוך על שלחן אביו, מאחר שיושב תמיד עמו בבית אביו ולא עזבו, שנאמר (בראשית מד כב) ועזב את אביו ומת, ולזה מרמז הר"ת של זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טרפו "ריחמו "פרנסו, (טרפו ר"ל לחם חקו), ואם כן שמא תאמר שמה שהרויח לקח אביו, לזה אמר בבקר בקרו של יעקב, דהיינו בחיים חיותו יאכל עד, היינו שלל והון מה שהרויח ולא לקחו אביו, ושמא תאמר כי ינוכה לו עכשיו ולא יטול חלקו בירושה, לזה אמר ולערב, דהיינו ערבו של יעקב יחלק שלל, יטול חלק בהון כי אינו מוריש פעולתו לבניו כנ"ל. והורה לנו בזה כמה דינים מדיני התורה ולא דבר קטן הוא, כי כל מה שפירשו המפרשים, הוא או פשט כהראב"ע עיין שם, או רמז כתרגום ורש"י, או סוד כהזוהר, ושלי הוא דרך דרוש כי התורה נדרשת בפרד"ס. והנה מהנ"ל נצמח הרמז והסוד כי גבוה מעל גבוה וכו', דאף שהפירוש הנ"ל מדבר בגשמיות, היא באמת ברוחניות כמו שפירשתי הפסוק (משלי א כג) אביעה לכם רוחי, (עיין בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום). והענין הוא על דרך שפירשתי הפסוק (תהלים קי"א) טרף נתן ליראיו, ונמשך לזה (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד וגו', וכמו שנאמר (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ונאמר (שמות יח יב) לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, ואמרו רז"ל (ברכות דף ס"ד ע"א) כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאלו נהנה מזיו השכינה. והנה מזה תבין כי לא דבר קטן הוא לאכול תמיד בשלחנו של יעקב בחיר שבאבות, דהוי כנהנה מזיו השכינה בכל עת וכמקריב קרבנות, ובודאי נצמח הארה גדולה ודבקות גדול מזה, ולכך נעשה אכסניא לשכינה, ונשאר זה דבוק בזרעו ובנחלתו, ועל כי היה כמקריב קרבנות וכשירים הנאכלים, על כן מקריבין קרבנות בחלקו ומפליגין חולקיהון באחסנתא. וגם ידוע מה שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כג יז) ויקם השדה וגו' (ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, וכמו שכתבתי על הפסוק (בראשית כח יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בפרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני), וכמו שמצינו (ב"ר מ"ב ח') שנגלה באלוני ממרא (בראשית יח א), הואיל והיה שם צדיק, על כן ענין גדול היה ליעקב שיהיו חפציו ביד בנימין, שהעידו עליו (שבת נ"ה ע"ב) שמת בעטיו של נחש, על כן מהדרוש הנ"ל שכתבתי, נצמח הרמז של רש"י, ותרגומו, והזוהר, ומדרשים, והבן. ולפי זה נ"ל הר"ת בענין אחר, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד י), כי עשו הרשע נטרד לחרפות על ידי אכילה שאכל פעם אחת בבית יעקב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ס"ג י"ט) עיין בנזר הקודש שם, ובנימין הצדיק זכה לכל השבח הואיל ואכל בבית יעקב. ועל פי זה הר"ת זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טיהרו "רממו "פירשו, ר"ל מכל גשמיות וחומריות, כמו שנאמר ביוסף (בראשית מט כו) נזיר אחיו, ומתרגמין פרישא דאחוהי, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (ברכה, דברים לג יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, כלומר שבנימין ישכון תמיד אצל מי שהשי"ת חופף עליו כל היום, כי היה תמיד באהלו של יעקב אשר השכינה שם היתה שורה תמיד, על כן ובין כתפיו שכן, כפירוש רש"י (ד"ה ובין) בגובה ארצו היה המקדש בנוי, והבן.