ליקוטי מוהר"ן
נִמְצָא, הַמַּחֲלֹקֶת, הַיְנוּ מַה שֶּׁמְּחָרְפִין לָאָדָם, בָּא עַל־יְדֵי־ זֶה בְּחִינַת רָעָב. וְרָעָב הַזֶּה, הַיְנוּ בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, בְּחִינַת חֶרְפָּה, הוּא בְּחִינַת עָרְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל״ד:י״ד): כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ. וְהָעָרְלָה הֵם שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת, הַמְסַבְּבִים הַבְּרִית שָׁלוֹם, וּכְשֶׁמְּשַׁבְּרִין אֶת הָעָרְלָה, אֲזַי נִתְגַּלֶּה בְּרִית שָׁלוֹם. וּכְשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם לְמַטָּה, יֵשׁ לוֹ שָׁלוֹם לְמַעְלָה בִּמְרוֹמוֹ. וּכְשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם לְמַעְלָה, אֲזַי נִתְגַּלֶּה וְנִתְרַבֶּה שׂבַע גָּדוֹל בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב גַּבֵּי יוֹסֵף (שם מז): תֶּן זֶרַע וְנִחְיֶה:
באר מים חיים
או יאמר על זה הדרך, כי ידוע מה שכתב הרב האר"י ז"ל בסוד אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל, כי כל בחינת הדינים הם ת"ל חמשה פעמים אלהים כנזכר והמתקתן הוא בשם הוי"ה יתברך העולה כ"ו ונעשה בחינת כותל, כ"ו ת"ל. וידוע אשר כל ענין תפילה הוא על דבר היחוד והתחברות הלזה כי על זה נקרא תפילה שהוא לשון חיבור ודביקות (מלשון (במדבר י"ט, ט"ו) צמיד פתיל כידוע) ועל כן המתפלל צריך לחזור פניו אל הכותל בחינת המיתוק הזה לאכללא אשא בימינא ולהמתיק הדין בשמו יתברך הוי"ה וליחדם ביחודא שלים וכו'. והנה דבר המתבטל ממהותו אשר היה, נעשה בבחינת שממה וחורבן כי איננו כמו שהיה, שאפשר על כן אמרו המצרים אל יוסף (בראשית מ"ז, י"ט) והאדמה לא תֵשָׁם כי אדמה רומז על הדין בסוד מראה אדום, שעל כן עם האותיות הוא חושבן דן כידוע, ומצרים כל יניקתם היה מבחינת הדין בסוד מצר-ים שקבלו הארתן מן ההארה היוצא מן הגרון לחוץ דרך האחוריים שבו סוד המיצר והוא מספר ג' אלהים עם הכולל כידוע וכמו שמובא (בכוונת הפסח עיין שם). ועל כן פחדו כי על ידי הרעב שהעולם בצער יומתק הדין מכל וכל וישאר שממה ויתבטל יניקתם, ועל כן צווחו והאדמה לא תֵשָׁם שלא יהיה בחינת הדין לשממה וחריבה. והנה ראשי תיבות ת'שים ל'פניהם הוא ת"ל והוא בחינת הדינים הנזכרים, והמתקתן היא על ידי שם הוי"ה וזה אומרו אשר תשים לפניהם שהיו"ד שבמלת תשים רומז אל הוי"ה שהוא המיתוק לבחינת ת"ל ואז נשאר תשם שהדין נתבטל ונכנע תחת החסדים ונשאר מקומו שממה וחרוב, והכל כנזכר למעלה, כי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שאלה המשפטים לא נתהוו כי אם להמתיקן ולכללם בחסדים בבחינת כותל שם הוי"ה עם ת"ל, וזה אשר תשים לפניהם שהיו"ד ימתיק להת"ל שבראשי תיבות ת'שים ל'פניהם וישאר תשם שיתבטל הדין וישאר שממה וחרוב ויהפך למדת הרחמים וישפיע לכל העולמות כל בחינת הברכה ושפע והצלחה וחיים ושלום מעצם השורש של הדינים ששם גנזי ברכה וישועה ורפואה וגאולה והצלה כנודע להבאים בסוד ה'. ועל כן סמך הכתוב לזה ואמר,
ישמח משה
ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח). להבין ענין זה, נ"ל על דרך שכתב הכלי יקר בפסוק (שמות א ט) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, דהכונה כי עצום הוא ממנו כביכול (סוטה ל"ה ע"ב), שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל (מו"ק ט"ז ע"ב), אם כן הגזר של ד' מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ, עד כאן דבריו. ולפי זה יש להבין אומרו רב. והנ"ל על פי דאיתא במדרש (קה"ר פ"ט, קהלת ט יד) עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה הציבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות וכו'. וצ"ל לאיזה כונה ייחס להציבור בתואר מעט, ועיין בפרשת דרכים (דרך כרמים) שמפרש על פי דכתיב (דברים ז ז) לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו רז"ל (חולין דף פ"ט ע"א) אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם. וז"ש ואנשים בה מעט זה הציבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, אז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב (תהלים קא ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, עד כאן דבריו. ועל פי המהרש"א בחידושי אגדות (ב"ב דף ע"ג.) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלא, ועל פי הגמרא דמועד קטן (מו"ק ט"ז ע"ב) מה שדרשו ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב' כג ח), אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, עיין שם. אם כן לפי זה היה מקום לייעץ ליתן להם גדולה לישראל שיתגאו ולא יוכלו לבטל הגזירה, אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נ"ל דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים כמבואר ברש"י בנימוקי החומש (בראשית מז יט, ד"ה ותן), ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיה להם גדולה שיוסף מלך היה, לכך אמר הנה עם בני ישראל רב, ר"ל מתגאה היפך המעט שדרשו באתם המעט וכו', ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול כפירוש הכלי יקר, לכך (שמות א י) הבה נתחכמה, אבל זה היה מחמת שלא ידע את יוסף, דודאי עניו היה כאמור לעיל (שמות א ה) ויוסף היה במצרים, עיין רש"י (ד"ה ויוסף), ולא עבר על הפסוק (קהלת י ד) אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן שאין זה בכל העמים והבן, ושומה מאת ה' היה כדי שיהיה להם פתח תקוה, והיינו (שמות א יב) כאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג), מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם, והבן.