ישמח משה
שני בניך הנולדים לך וגו' לי הם וגו' (בראשית מח ה). עיין רש"י ורמב"ן ורא"ם, והנה איתא ביבמות (דף (ס') [כ"ד] ע"א) תנו רבנן והיה הבכור (דברים כה ו), מכאן שמצוה בגדול ליבם, ופירש רש"י (ד"ה מכאן) הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה ה), המייבם יהיה בכור יקום על שם אחיו לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף וכו', נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן (בראשית מח ו) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן נחלה, עד כאן. וקשה לי לפירוש רש"י (בפרשה זו [ד"ה ומולדתך]) דלגלגלותם נתחלקה הארץ, אם כן לא נפקא מינה כלל לענין נחלה רק לענין שם, שלא נקראו שבטים בפני עצמן, וגם נחלתם היא נקראת נחלת אפרים ומנשה ולא שם בפני עצמן, אם כן האיך גמר גזירה שוה, הלא גם התם היא לשם, בשלמא לשיטת הרמב"ן שם ניחא, אבל לשיטת רש"י וכן הבין הרמב"ן שם בדברי רש"י קשה, עיין שם. ומיהו לפי מ"ש הר"א מזרחי דגם לרש"י יש נפקא מינה לענין נחלה, ולענין התחומין, ולענין עידיות וזיבורית, אם כן לא קשה מידי. גם עיין במה שהביא הרא"מ ז"ל הגמרא דב"ב האיבעיא אם לשבטים נתחלקה או לגברים נתחלקה, ואיך פירש אותו לדעת רש"י. ומיהו קשה לי לפי מה דבעי למימר התם לגברים נתחלקה, אם כן לענין מאי בירך יעקב את אפרים ומנשה שיהיו שבטים בפני עצמן, דהא לפי זה ליכא נפקא מינה אף לענין תחומין, בשלמא לשיטת הרמב"ן לא קשה מידי דיש לפרש כמו שפירש הרא"מ לשבטים לדעת רש"י, כן יש לפרש לגברים לשיטת הרמב"ן עיין שם, כי כן כתב הרא"מ לנגד ענין אחר, אבל לשיטת רש"י קשה. ונראה דלא קשה מידי, כיון דבאמת נפל לכל שבט בפני עצמו כמ"ש הר"א ז"ל, אם כן הוי תחומין. ועוד אם הוי אמרינן לגברים, אפשר דבאמת צריכנא לומר דלא נפקא מינה רק לענין שם, אבל לפי מה דמסיק הוי הנפקא מינה לענין נחלה. ומיהו קשה לי על הרמב"ן ז"ל גופיה, דהא איהו לא ידע מהך סברא דתחומין, אם כן האיך בעי הגמרא למימר לגברים וכו'. וגם תירוץ הנ"ל שכתבתי לדעת רש"י אינו לדעת הרמב"ן, חדא דהא לא מסתבר להרמב"ן כלל שיהיה לענין כבוד. ועוד דתיפוק ליה מהך דגמיר כאן גזירה שוה. ומיהו זה לא קשה, דיותר טוב לפשוט מברייתא הנאמר בה בהדיא, וק"ל. גם נראה לי דאף לפי מה דמסיק התם דלשבטים נתחלקה, צריך לומר דאחר דהיה הגורל לשבטים, היה הגורל הנ"ל בין כל שבט ושבט לגברים בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת רש"י. ונראה שזה הפירוש הנאמר שם וכן היתה בין כל שבט ושבט, דאי לא תימא הכי אלא השבטים חלקו עצמן בלא קלפי, דלא אשכחן בקרא שהיה ב' פעמים, ואי קשה מ"ט חלקו עצמן בלא קלפי והשבטים בכללן בקלפי. לשיטת הרמב"ן לא קשה, דבשלמא השבטים שבט המועט היה נוטל כמו שבט המרובה, אבל כל שבט היה נוטל בשוה, וגם לשיטת רש"י יש לומר כן, עיין שם. מכל מקום מוכח כן מדאמרינן בגיטין (דף מ"ח.) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא מצא ידיו ורגליו וכו', דלא משכחת דמייתי ביכורים רק חד בר חד עד יהושע בן נון וכו', ועיין שם בתוספת ב"ק (דף פ"ז ע"ב) בד"ה א"ל שמואל, שם בסוף הדבור וחלקם יהושיע, דאמרינן ביש נוחלין ירושה וכו', אפילו הכי מייתי ביכורים, דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים וכו', עכ"ל. ואי אמרינן דלא נתחלק רק לשבטים, אם כן גם אז תיכף היה צריך לחזור ביובל לא שבט לשבט, אבל כל שבט בפני עצמו זה לזה, ואם כן לא משכחת דמייתי ביכורים כלל, אלא ודאי כמ"ש כנ"ל, ודו"ק היטב בכל מ"ש, ועיין בכל מקום אשר אזכיר כי כתבתי בקיצור.
ישמח משה
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מח ו). כבר כתבו הר"א מזרחי והרמב"ן הוכחות שונות דלא הוי ליוסף זרע אחר רק אלו השנים, ופירוש רש"י (ד"ה ומולדתך) אם תוליד, כולה מוקשה אחת, דאף דמצינו אם, בלשון אשר שהוא ודאי, אבל לא אשר בלשון אם שהוא ספק, עיין ברא"ם שנדחק מאד בזה. ועוד קשה דהולדת הוא לשון עבר. ועוד הקשו המפרשים דלא יתכן שהנביא יסתפק בעת השראת רוח הקודש. ועוד דאיך ח"ו כתבה התורה דבר בטל, כיון דלא מצינו בנים ליוסף מלבד אלו. והנ"ל לישב כל זה, דהרמב"ן חולק על רש"י דלא יתכן שלא יהיה שום נפקותא במה שנחלק שבטו של יוסף לשני שבטים רק לענין הכבוד, רק דהעיקר הוא כמסקנת הגמרא שם שכתב דכל שבט נטל חלק אחד מי"ב וביניהם נתחלק לגברים, ואם כן יש נפקותא גדול, עד כאן דבריו. ונמצא לפי זה כל אחד מבני יעקב ירש חלק אחד מי"ב בארץ, והבן. והנה הרשב"ם פירש על הא דנאמר בתורה קודם איך שבירך יעקב את בני יוסף, ואחר כך סיפר המעשה במה שרצה יוסף להסיר יד אביו (בראשית מח יז) וכל הענין, דזה היה קודם שברכן, רק דמקודם סיפר הברכה שברכן, ואחר כך מפרש הגלגולים שנתגלגל עד שנתהוה זה, עיין עליו. ובאמת הכי הוא פשוטו של מקרא, דמקודם אמר התכלית שהיא הברכה, ואחר כך מספר המאורע. והנה לפי זה נראה דאמירה זו ה' נראה אלי וגו' (בראשית מח ג), היה אחרי ככלות הכל, רק דמקודם אמרה התורה התכלית העיקר שיש צורך להודיע לנו איך להתנחל הארץ, ואחר כך הברכה, ואחר כך המאורע, והוא נכון. ויש ראיה ברורה לדברי, דאיך לא הרגיש יוסף באמירת יעקב שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), שהקדים אפרים למנשה שלא כסדר, דודאי אינו במקרה בפי הנביא, ולמה לא אמר על הסדר שאמר ראובן ושמעון. והנה מפרשי התורה (עיין רשב"ם פסוק י"ז) פירשו שסבור היה יוסף שאביו סובר שהוא הגישן שלא כסדר, ואם כן קשה על אמירה זו מה חישב, אלא ודאי דזה היה אחר כך, והוא נכון. והנה הברכה היה וידגו (בראשית מח טז), היינו כדגים הללו שפרים ורבים (ב"ר צ"ז ג'), ובאמת נתקיים בבני יוסף, שנאמר (יהושע יז טו) אם עם רב אתה עלה לך היערה. והנה הולדת הוא מבנין הכבד, עיין כלי יקר ריש פרשת תולדות, והנה רש"י (ד"ה וירא) פירש שנסתלק רוח הקודש מעל יעקב כשרצה לברכן, עד שהתפלל יוסף ואז חזר רוח הקודש ובירכן. והנה לפי זה יוסף גרם להברכה של הריבוי שלא על פי טבען, והוי כאלו הוא הוליד לכולן, והבן. והנה יעקב רצה לומר הנפקותא שיש לו במה שחילקן, שלא יסבור שיתחלק הארץ לקרקפתא דגברי, ואם כן אין לו נפקותא רק לענין הכבוד וכמוהו כאפס, לכך ביאר לו ואמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם, היינו הריבוי שגרם למנשה ואפרים, לך יהיו היינו שיטלו חלק על שם אחיהם וגו', ואין חילוק בין רב למעט דלשבטים יתחלק, ואם כן יש לך נפקותא גדולה במה שנתחלק לשנים, והבן כי הוא פירוש נפלא בס"ד.