Chasidut על בראשית 48:5

ויאמר יעקב אל יוסף וגו' נראה אלי בלוז בארץ כנען וגו' (בראשית מח ג), ועתה שני שניך וגו' (בראשית מח ה), ואני בבואי מפדן וגו' (בראשית מח ז). ויש להבין מה זה דדייק ואומר ועתה. ועוד קשה קושית המפורשים על אומרו כאן ואני בבואי מפרן וגו', כפירוש רש"י (ד"ה ואקברה) וידעתי שיש בלבך עלי וכו', לעיל כשאמר לו וקברתני בקבורתם (בראשית מז ל), היה לו לומר דברים האלו. ונ"ל בהקדים מאמרינו (בפרשת עקב) בפסוק (דברים יא כא) למען ירבו וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ועיין בירושלמי ברכות פ"א (ה"א) עץ חיים מהלך חמש מאות שנה וכו', ורבנן אמרי כשני אבות כימי השמים על הארץ שהוא מהלך ת"ק שנה. ור"ל אשר נשבע לאבותיכם שימיהם היו ת"ק שנה כימי השמים על הארץ, ועיין שם במפרש מ"ש בשם הילמדנו, והוא תמוה קצת דשני האבות מאי בעי הכא. והנ"ל בזה דבאמת ארץ החיים ועץ החיים הכל אחד, והוא בכלל ארץ ישראל וכמבואר בזוהר (ח"א קכ"ח ע"ב) דדרך מערת המכפלה אזלין לתמן ועיקר הנחלה שם, וכן יהיה בעתיד בחיים חיותינו כמו שהיה באדם הראשון קודם החטא, ולשם רצה משה להוליכן כמו שמבואר בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז) בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא. והנה במראות הסולם נאמר (בראשית כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, שאמרו רז"ל (חולין דף צ"א:) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, היינו עץ החיים דהוא ארץ ישראל מקרי ולא ארץ כנען, והיינו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ומפרש איזה האדמה, על זה אמר כימי השמים על הארץ, ר"ל העץ החיים אשר היא ת"ק שנה כימי השמים על הארץ, עד כאן. (ובמקומו יבואר יותר). ויצא לנו מזה כי הנתינה במראות הסולם, היא עקרו של ארץ החיים שניתן ליעקב וזרעו דוקא, ואם כן לא שייך ירושה ובכורה, כי כל אחד פרי מעלליו יאכלו אם רב ואם מעט גם בחיים חיותינו בגן עדן דלתתא לעתיד, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג' ע"א), ואז עולם שכלו שבת. לכך דייק ואמר ה' נראה אלי בלוז, היינו בחזרתי מבית לבן בארץ כנען דייקא וגו', ונתתי את הארץ הזאת וגו' היינו ארץ הגשמי כפשוטו, ועתה וגו', ר"ל ולא בנחלת ארץ ישראל דלעתיד דהיינו ארץ החיים ועץ החיים, כי שם לאו בבכורה תליא מילתא רק נוצר תאנה יאכל פריה, וכיון שאמר לו ועתה וביאר לו כונתו כמ"ש, היה קשה ליוסף מה ענין ארץ החיים ועץ החיים לנתינת הארץ דהם אינם שם, ובודאי דגילה לו דהם מארץ ישראל ונקשרין עמו על ידי שביל נעלם וסתום עתה, והוא דרך מערת המכפלה ומתמן מריחין בוסמן דגן עדן, וכיון שנודע לו חשיבות המערה יתכן שהיה בלבו על מה שלא הוליך את אמו לשם, כי מעיקרא היה סבור שמה שציוה יעקב להוליכו לשם דוקא, היינו כדי לשכוב עם אבותיו כמ"ש ושכבתי עם אבותי, אבל רחל לאו אבות שלה הם, לכך אין לה מעליותא בזה. אבל עכשיו ששמע חשיבות המערה, יתכן שיהיה בלבו לכך אמר ואני בבואי מפדן וגו' כפירוש רש"י, והבן כי נכון הוא בס"ד.

עוד י"ל על אומרו ועתה וגו' (בראשית מח ה), על פי המבואר בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ"ד.) דבכור אינו נוטל בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם. והנה איתא דנתעכבו ישראל מ' שנה במדבר כדי שירשו ארץ מבונה בכל טוב, והנה בשבח אין לו דין בכורה, לכך אמר ועתה, כי מעתה מזכה להם בחלקם ודדהו אשבח כנ"ל.

שני בניך הנולדים לך וגו' לי הם וגו' (בראשית מח ה). עיין רש"י ורמב"ן ורא"ם, והנה איתא ביבמות (דף (ס') [כ"ד] ע"א) תנו רבנן והיה הבכור (דברים כה ו), מכאן שמצוה בגדול ליבם, ופירש רש"י (ד"ה מכאן) הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה ה), המייבם יהיה בכור יקום על שם אחיו לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף וכו', נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן (בראשית מח ו) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן נחלה, עד כאן. וקשה לי לפירוש רש"י (בפרשה זו [ד"ה ומולדתך]) דלגלגלותם נתחלקה הארץ, אם כן לא נפקא מינה כלל לענין נחלה רק לענין שם, שלא נקראו שבטים בפני עצמן, וגם נחלתם היא נקראת נחלת אפרים ומנשה ולא שם בפני עצמן, אם כן האיך גמר גזירה שוה, הלא גם התם היא לשם, בשלמא לשיטת הרמב"ן שם ניחא, אבל לשיטת רש"י וכן הבין הרמב"ן שם בדברי רש"י קשה, עיין שם. ומיהו לפי מ"ש הר"א מזרחי דגם לרש"י יש נפקא מינה לענין נחלה, ולענין התחומין, ולענין עידיות וזיבורית, אם כן לא קשה מידי. גם עיין במה שהביא הרא"מ ז"ל הגמרא דב"ב האיבעיא אם לשבטים נתחלקה או לגברים נתחלקה, ואיך פירש אותו לדעת רש"י. ומיהו קשה לי לפי מה דבעי למימר התם לגברים נתחלקה, אם כן לענין מאי בירך יעקב את אפרים ומנשה שיהיו שבטים בפני עצמן, דהא לפי זה ליכא נפקא מינה אף לענין תחומין, בשלמא לשיטת הרמב"ן לא קשה מידי דיש לפרש כמו שפירש הרא"מ לשבטים לדעת רש"י, כן יש לפרש לגברים לשיטת הרמב"ן עיין שם, כי כן כתב הרא"מ לנגד ענין אחר, אבל לשיטת רש"י קשה. ונראה דלא קשה מידי, כיון דבאמת נפל לכל שבט בפני עצמו כמ"ש הר"א ז"ל, אם כן הוי תחומין. ועוד אם הוי אמרינן לגברים, אפשר דבאמת צריכנא לומר דלא נפקא מינה רק לענין שם, אבל לפי מה דמסיק הוי הנפקא מינה לענין נחלה. ומיהו קשה לי על הרמב"ן ז"ל גופיה, דהא איהו לא ידע מהך סברא דתחומין, אם כן האיך בעי הגמרא למימר לגברים וכו'. וגם תירוץ הנ"ל שכתבתי לדעת רש"י אינו לדעת הרמב"ן, חדא דהא לא מסתבר להרמב"ן כלל שיהיה לענין כבוד. ועוד דתיפוק ליה מהך דגמיר כאן גזירה שוה. ומיהו זה לא קשה, דיותר טוב לפשוט מברייתא הנאמר בה בהדיא, וק"ל. גם נראה לי דאף לפי מה דמסיק התם דלשבטים נתחלקה, צריך לומר דאחר דהיה הגורל לשבטים, היה הגורל הנ"ל בין כל שבט ושבט לגברים בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת רש"י. ונראה שזה הפירוש הנאמר שם וכן היתה בין כל שבט ושבט, דאי לא תימא הכי אלא השבטים חלקו עצמן בלא קלפי, דלא אשכחן בקרא שהיה ב' פעמים, ואי קשה מ"ט חלקו עצמן בלא קלפי והשבטים בכללן בקלפי. לשיטת הרמב"ן לא קשה, דבשלמא השבטים שבט המועט היה נוטל כמו שבט המרובה, אבל כל שבט היה נוטל בשוה, וגם לשיטת רש"י יש לומר כן, עיין שם. מכל מקום מוכח כן מדאמרינן בגיטין (דף מ"ח.) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא מצא ידיו ורגליו וכו', דלא משכחת דמייתי ביכורים רק חד בר חד עד יהושע בן נון וכו', ועיין שם בתוספת ב"ק (דף פ"ז ע"ב) בד"ה א"ל שמואל, שם בסוף הדבור וחלקם יהושיע, דאמרינן ביש נוחלין ירושה וכו', אפילו הכי מייתי ביכורים, דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים וכו', עכ"ל. ואי אמרינן דלא נתחלק רק לשבטים, אם כן גם אז תיכף היה צריך לחזור ביובל לא שבט לשבט, אבל כל שבט בפני עצמו זה לזה, ואם כן לא משכחת דמייתי ביכורים כלל, אלא ודאי כמ"ש כנ"ל, ודו"ק היטב בכל מ"ש, ועיין בכל מקום אשר אזכיר כי כתבתי בקיצור.