Chasidut על בראשית 7:7

אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב' כג, ג) מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. וזהו הדבר פירוש הגמרא (סנהדרין צב:) נבוכדנצר רצה לומר שירות ותשבחות שגינה שירות ותשבחות של דוד המלך עליו השלום מה זה הלשון שגינה, ולפי הנ"ל אתי שפיר כי נבוכדנצר היה רשע והחריב בית המקדש והיה מבחין שהצדיקים יכולין להפוך מדת הדין לרחמים והיה מתירא שמא יהיה צדיק ויתפלל לבנות בית המקדש לכן אמר כמצבייא עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. כמצבייא עבד (דניאל ד, לב) רצה לומר ברצונו עבד בהעולמות ואין הצדיקים יכולים לבטל הגזירה כך היה מחשבת נבוכדנצר. וזה מאמר חכמינו ז"ל ביקש נבוכדנצר לומר שירות ותשבחות שגינה שירות של דוד, כלומר נבוכדנצר רצה לומר שירות שהוא להיפך משל דוד כי דוד אמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה השם יתברך מנהיג העולמות כרצון הצדיקים והרשע נבוכדנצר היה רצונו להיפך כנ"ל ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום. וזהו פירוש והנני משחיתם את הארץ, רצה לומר הנני אעשה כרצוני כי לא יש צדיק שמתפלל לבטל הגזירה לכן אני משחיתם את הארץ. ואחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם, רצה לומר אף על פי שאין הצדיק מתפלל לבטל הגזירה אף על פי כן הנני מקים את בריתי אתכם:

עוד יבואר, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. נקדים תחלה לבאר פירוש רש"י על פסוק ויבא נח אל התיבה מפני מי המבול, פירוש אף נח מקטני אמנה היה. וצריך להבין זה הפירוש הלא הכתוב מעיד לעיל ויעש נח כאשר צוה ה', ועשה התיבה כמו שפקד ה' עליו משמע שהאמין בה' ואחר כך פירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה. אך נבא לבאר בעזרת השם יתברך, כי ידוע כי כל נצוצין הקדושים יש להם תשוקה לעבוד הבורא ברוך הוא כמו המלאכים ושרפי הקודש משתוקקים לעשות רצון הבורא באימה וביראה אך צריך להבין לפעמים יש להצדיק תאות הגשמיות לממון או לשאר תאות עולם הזה מאין בא הדבר הזה להצדיק להיות מתאוה להגשמיות כי צדיק אין לו תאוה רק להיות עובד הבורא מהיכן בא זה להצדיק למחשבת תאוה כזה. אך נבוא לבאר כי הצדיק מחמת שהוא עובד הבורא ומחזיר אחר הרשעים גם כן להיותם מעובדי הבורא ברוך הוא ומוכיח אותם להכניס אותם תחת כנפי השכינה ומכח זה שהם מגביהים את הרשעים לעשות רצון קונם צריך הצדיק ללחום מלחמות מצוה עם החיצונים לברר הנצוצות שנפלו בקליפה עד הנה על ידי מעשה הרשעים שהיו עושים והצדיק מעלה אותם לקדושה ומזה באה להצדיק מחשבת תאות עולם הזה:

ויבא נח ובניו ואשתו אל התיבה מפני מי המבול (בראשית ז ז). פירש רש"י (ד"ה) נח ובניו, האנשים לבד והנשים לבד. וכתב הרא"מ ז"ל שיבוש הוא שנפל בספרים, שמפני שראו גבי ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (בראשית ו יח), שפירש האנשים לבד והנשים לבד, חשבו שכמו כן ראוי לפרש זה אצל העשיה, ואין הדבר כן, שהרי גבי צא מן התיבה אתה ואשתך (בראשית ח טז), תמצא אחריו (בראשית ח יח) ויצא נח ובניו ואשתו וגו', האנשים לבד ונשים לבד ואין זה לאיסור תשמיש. אלא ודאי דגבי סיפור עשיה, אורחא דמילתא הוא להזכיר האנשים לבד והנשים לבד, ואין לדרוש רק גבי צוה, עד כאן דבריו. ולכאורה דבריו מוכרחים, אבל קשה מאד לשבש כל הספרים. אבל אחר העיון קצת דברי רש"י נכונים מאד, ואין צריך לדוחק של המזרחי לחלק בין העשיה למצוה, דלמה לא הוי אורחא דמילתא להזכיר איש ואשתו, ובפרט שכבר נזכר בהציוי כן, אם כן ודאי אורחא דמילתא להזכיר בהעשיה כמו בהציוי ולא לשנות, ואדרבא דברי רש"י מוכרחים כאן ושם, דכאן (בראשית ז ה) פירש רש"י (ד"ה) ויעש נח, זה ביאתו לתיבה. אם כן מבואר דביאתו לתיבה היה כאשר צוהו ה', דהיינו מפני שנצטוה, אם כן הרי סותר הפסוק שלמטה מפני מי המבול, כמו שפירש רש"י (ד"ה מפני) שדחקהו המים, וכמו שמבואר בב"ר (פל"ב ו') והביאו הרמב"ן אלו היה מגיע לקרסולין לא היה נכנס, אבל כיון שראה שהמים על פני כל הארץ וראה שיטבע נכנס עיין ברמב"ן, אם כן לא היה זה מפני הציוה, על כרחך צריך לומר דקאי על ענין ביאתו לתיבה האנשים לבד כי היה כאשר ציוהו, ואם כן ויבא נח הוא פירושו של ויעש נח, וכנדרש בל"ב מדות דר"א בנו של ר' יוסי הגלילי, ועל כן כתב רש"י ויעש נח וכו' נח ובניו וכו', בדבור אחד אף שהם בפסוקים חלוקים וגם פסוק אחד מפסוק ביניהם, וזה ברור לדעתי. ושם בפסוק ויצא נח ובניו ואשתו, גם כן מוכרח הקפידה שמזכיר האנשים לבד וכו', שהרי כתב רש"י להלן (פרשה ט פסוק ט) (בראשית ט ט) (ד"ה) ואני הנני מקים את בריתי וגו', וז"ל: ואני הנני מסכים עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם וכו', עיין שם. והיכן מצינו שלא היה רוצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו השי"ת אף שכבר התיר לו, אם לא מן הפסוק הזה שאחר שנאמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך וגו', שהתיר לו תשמיש המטה שנאמר ויצא נח ובניו וכו', שלא רצה לנהוג כן עד שיבטחו, וזה ברור ואמת לדעתי ואין צורך לשבש הספרים.