Chasidut על בראשית 9:1

אי' בתיקונים (תי' ו') אלא כלהו צווחין בצלותא ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנו מזונא וכו'. והכונה ע"ד שא' פרנסני ככלב ומה שגינה זה בתיקונים ולכאורה מאמר הגמ' (ב"ב ח'.) ביונתן בן עמרם שאמר לרבי פרנסני ככלב כדי שלא יחזיק טובה לעצמו בכבוד התורה סותר לזה. אמנם שבודאי אין לאדם להחזיק טובה ולהתפאר בעצמו לומר על נפשו שהוא מיושבי בבית ה' כל ימי חייו ואין לו שום שייכות בהצטרכות עוה"ז. אבל גם לא יפריז על המדה לשום כל תוחלתו ומגמתו רק על צרכי גופו. וזה שמגנה בתיקונים דצווחין ככלבים הב הב כי עכ"פ גם אם מוטל על האדם עול הפרנסה יקוה בנפשו וישתוקק לזכות להיות מיושבי בבית ה'. וכמו שאמר הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל על הפ' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו' שדוד המע"ה לא החזיק בעצמו שהוא מיושבי בבית ה' רק שזה בעצמו שאל מהשי"ת להיות אותה אבקש שיהי' עכ"פ זאת כל המבוקש שלו לזכות להיות שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. [מכאן ועד הסוף מכתי"ק] בר"ה נידונין על בני חיי ומזוני כמו שא' בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. חיי הוא עיקר הדין כמ"ש ג' ספרים נפתחים וכו' לאלתר לחיים וכן כל ההוספות בתפלת י"ח זכרנו לחיים וגו' מי כמוך וגו' לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים. ומזוני כמ"ש בביצה (ט"ז.) מזונותיו של אדם קצובים וכו' כי חוק לישראל וכו' לישנא דמזוני וכו'. והיינו כי זה היום וגו' ליום ראשון ובר"ה הראשון דבריאת עולם נברא אדם וניתן בו החיות כמו שנא' ויפח וגו'. ובני כמו שנא' ויברך וגו' פרו ורבו וגו' ומזוני כמו שנא' נתתי וגו' לאכלה. (ושם נאמר ויהי כן דאז הוא שנעשה למאכל וע"כ נחשב זה בין י' מאמרות ולא מאמר דפרו ורבו שזהו ברכה ולא הוי' חדשה ולכן א' בר"ה ל"ב א' דויאמר דבראשית ט׳:א׳ היו ובז' הקנה מונה גם ויאמר פו"ר והם י' דאז ניתן הכח דפו"ר וזהו מאמר ט' דכנגד מדת היסוד וי"ל) ולכאורה קשה דכל דין ר"ה הוא בשיקול הזכיות וכמו שא' ר"ה ט"ז ב' ג' ספרים וכו' צדיקים גמורים וכו' בינונים תלוים וכו' זכו וכו' והרי אמרו סוף מו"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא. אבל ידוע מ"ש בזוהר ס"פ אחרי ע"ט ב' על פסוק ותתפלל חנה על ה' דבנין במזלא קדישא תליא ר"ל עתי"ק כמ"ש שם כידוע דד' אותיות שם הוי' רומזים לד' פרצופים אבא ואמא זו"נ וא"א דהוא עתי"ק מרומז בקוצו של יוד שהוא על הוי'. וכן באדם דנקרא בצלמנו יש מוחא ולבא וגופא הכולל תרין דרועין ושוקין וברית קודש הם כלי המעשה ופה הוא הדיבור הם נגד הט' מדות כידוע וזה מושג לאדם. ומזלא נקרא שורש הנשמה שאינו מושג לאדם עצמו כמ"ש במגילה ג' א' אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. ע"כ:

ויברך אלקים א"ת נח וא"ת בניו (בראשית ט א). כבר כתבנו בבראשית שבירך אותיותיהם שיהיה בהם כח להוליד בדומה, שהאב והאם משפיעים אורות אותיותיהם שקיבלו מצירופי רל"א אלפ"א ביתו"ת, ועל ידי זה יוולד אור חד"ש, ועיין מ"ש בבראשית ותבין. וכפשוטו צריך להבין ויבר"ך וכו' ויאמ"ר בכפל. נראה לפרש דאי הוה קאמר ויבר"ך בלחוד, הוה אמינא דהוא רק לברכה, אבל לא הועמס עליהם למצוה. ואי הוה קאמר ויאמ"ר בלחוד, הוה אמינא למצוה ולא לברכה, על כן קאמר ויבר"ך ויאמ"ר, להורות ברכה ומצוה, נ"ל. ודבר זה הוא מחלוקת קדום איזהו ברכה ואיזהו למצוה, והנלע"ד כתבתי:

מסורה "פרו "ורבו (בראשית א כב) ד', (גם זה השמיט בעל המבין חידות). והם א' דין. ב' אצל אדם להלן (בראשית א כח). ג"ד אצל בני נח (בראשית ט א), (בראשית ט ז). נ"ל רמז למצות פריה ורביה שצריך להוליד בן ובת (יבמות ס"א ע"ב), בכדי שיהיו ד' א"ב וא"ם ב"ן וב"ת, נגד ד' אותיות שם הנכבד: