קדושת לוי
בפרשת בא בפסוק (שמות יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיין במפרשים שנתנו טעם למה הבטיח להם דוקא שלא יחרץ כלב. ונראה בס"ד טעם, דכתיב בפרשת בראשית (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל כמאחז"ל (ויק"ר לו) בראשית בשביל ישראל כו', שבשביל ישראל נבראו הכל והם המשפיעים לכל העולמות אם כן הכל מתיראים (מהם) כמ"ש התוספות יום טוב בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע ע"ש. ולפי זה כל מי שצריך לקבל יותר הוא מתירא יותר מישראל. ורז"ל אמרו במסכת שבת (קנה:) בפסוק יודע צדיק נפש בהמתו, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שהה אכילתו בתוך מעיו ג' ימים ע"ש. אם כן הכלב הוא הפחות שבמקבלין מכל הנבראים שמזונותיו מועטין מהכל. וזהו שהבטיח השם יתברך לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אין לך הבטחה גדולה מזו שאפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין לא יחרץ לשונו, מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנ"ל מכל שכן שיתיראו מישראל ומעתה אין לישראל לירא משום דבר ודו"ק:
ליקוטי מוהר"ן
וּמִן הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן נִתְעוֹרְרִים וְנִשְׁתַּלְשְׁלִים מְקַטְרְגִים וְצָרִים לְמַטָּה עַל אָדָם הַכּוֹעֵס וְשׁוֹלְטִים עָלָיו, וְאֵינָם יְרֵאִים מִלְּפָנָיו, כִּי עַל יְדֵי הַכַּעַס נִדְמֶה לָהֶם כִּבְהֵמָה, בִּבְחִינַת (תהילים מ״ט:י״ג): נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. כִּי עִקַּר הַמּוֹרָא שֶׁמִּתְיָרְאִין מִן הָאָדָם, בִּבְחִינַת (בראשית ט׳:ב׳): וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, אֵינוֹ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַצֶּלֶם אֱלֹקִים שֶׁבִּפְנֵי הָאָדָם, וְעַל־יְדֵי הַצֶּלֶם, הָאָדָם הוּא אָדָם, וּכְשֶׁסָּר צֶלֶם, אֲזַי יוֹצֵא מִגֶּדֶר אָדָם לְגֶדֶר בְּהֵמָה, וְאָז סָר מוֹרָאוֹ.
ישמח משה
והנה ענין חילול השם, שמעתי שעושה חלל כאלו ח"ו אין השי"ת כאן, והיינו דשקילנא בשרא מטבחא, ר"ל שאינו חושב שהוא מהשי"ת רק דשקלי מהטבח והבן, ולא יהיבנא דמי לאלתר, ר"ל שאינו מוסר עצמו במחשבתו תיכף על קדושתו ית"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. בדרך אחר אמרתי לפרש הגמרא הנ"ל, ובזה יתבאר הפסוק כי ירחיב כו', דכבר אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו כו' שלחנו של אדם מכפר. ועל פי מה שפרשתי (בפרשת בראשית (א יא) בד"ה ויאמר אלקים תדשא, ובפרשה נח (בראשית ט ב) על הפסוק ומוראכם וחתכם), על פי דברי הקנה בשם אליהו על אמרם ז"ל (שבת ק"מ ע"ב) האי מאן דאפשר ליה למיכל פת שעורים, ואוכל פת חטים עובר משום בל תשחית (דברים כ יט), דבמאכל גס ועב הניצוצות שבו נתעבו וקשה להעלותם, ובמאכל דק הניצוצות שבו נקל להעלותן. וז"ש מאן דאפשר לו למיכל פת שעורים להעלות הניצוצות שבו, אזי אם אוכל פת חטים עובר משום בל תשחית, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, ומסיק הש"ס ולא היא בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו על ידי הניצוצות העבים, עד כאן דברי הקנה ז"ל. ועל פי זה פירש היערות דבש (שבת ק"מ ע"ב) בעניותא, היינו בעת עניות הדעת לא אכלי ירקא, דגריר, כי הניצוצות שבו גרועים, על כן מוריד האוכלו למטה ח"ו, ובעתירותא בדעת, לא אכלי ירקא, דאמינא באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא, ר"ל במקום להעלות ניצוצים הגרועים שבירקא, יותר טוב להעלות הניצוצות הטובים שבבשרא, עד כאן דברי היערות דבש. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת בראשית) הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו וגו'. דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שאוכל רק לשם שמים למען יוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה הדבר הנאכל ממדריגה למדריגה, וידוע כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל. וזה שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ובטן רשעים תחסר, ר"ל שמחסר הדבר הנאכל ומורידו למטה, עיין שם. ועל פי דברי שער הקדושה כי הכל נתהווה על ידי שם הויה, והיינו הרוחניות שבכל דבר, ומי שנזון ברוחניות, ניזון משם הויה. וזה שאמר (תהלים כג א) ה' רועי, ר"ל אם השם הויה רועי, אז לא אחסר את האוכל, והבן. ועל פי זה יבואר כי ירחיב, דיתפשט החכמה דאוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), דהיינו בעתירותא, ואמרת אוכלה בשר אף דאפשר לך למיכל ירקא, כי תאוה נפשך דייקא לאכול בשר, שטוב לה הניצוצין, בכל בכל אות נפשך דייקא תאכל בשר, אבל לא למלא תאותך גוף הנגוף, (דברים יב כא) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כו', ואם כן אין לך קרבן וזבחת מבקרך כו' ואכלת בכל אות נפשך דייקא, והוא במקום קרבן כאמרם ז"ל, והנה איתא בספרי מוסר דיש לזבוח התאוה, ונקרא בדברי חז"ל זביחת יצרו, כמו שדרשו (סנהדרין מ"ג ע"ב) בפסוק (תהלים נ כג) זובח תודה, והבן. והיינו היכי דמי חילול השם, כגון אנא דייקא כי באיש המוני אין מדקדקין בזה, שקילנא בשרא מבי טבחא, ור"ל שאין במחשבתו שהוא מה' כנ"ל, וגם ולא יהיבנא דמי לאלתר, שאינו זובח תאותו מנפש הבהמית הוא הדם. ונקדים הפסוק (קהלת ז' יד) ביום טובה היה בטוב, ומה שפירשתי בו על פי דברי חז"ל (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. ונקדים המדרש כונן בפסוק (איכה ג ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (ועיין בפרשת מצורע), כי השותק למחרפהו וסובל, אין צריך לתענית. והנה אמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו דייקא, מעבירין לו על כל פשעיו. וידוע דבית שמאי קפדנין היו, לכך אצלם מי שסובל חרפתו הוי מעביר על מדותיו, ובית הלל ענותנין היו, וכל אחד איירי בדידיה. והנה עתה שאנחנו מבקשין ונפשי כעפר כו' (ברכות י"ז ע"א), היינו בחינת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), והנה אזהרה יש באכילה שלא יתגאה על ידו, כאמרם ז"ל פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח יב) ורם לבבך וכו' (דברים ח יד). ועל פי זה כי ירחיב כו', ופירושו כמ"ש והיינו על ידי זביחת התאוה או מסירת הנפש. והנה אפשר לומר דביום שעוסק בתורה ועובד ד' בכל כחו, אין צריך לזה. והיינו אדם מישראל דייקא, דהיינו מבני עליה (דאיש המוני אין מדקדקין בזה כמ"ש), מהו שיהיה מותר לו לכסות דם שחיטה, דהיינו שלא לזבוח התאוה באמצע האכילה ביום טוב, היינו כמו ביום טובה היה בטוב, והבן. ועל זה אמר בית שמאי אומרים יחפור, על פי אמרם (יומא ט' ע"ב) אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה, ודוקרין זה עם זה בחרבות שבלשונם, וכמאמר הפסוק (משלי יב יח) יש בוטה כו'. וידוע דחפר לשון בושה, כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), והיינו דיהבי בית שמאי עצה יחפור בדקר, יסבול הבושה במה שדוקרין אותו בלשון, ויכסה ר"ל דם שחיטה כנ"ל, דהיינו שבע בחרפה. ובית הלל אומרים לא ישחוט למאכלו אלא אם כן היה לו עפר מוכן, ר"ל שכבר הוכן במדת ענוות אברהם, ובטוח שלא יתגאה, כנ"ל ביאור המדרש והוא נפלא בס"ד.