Chasidut על הושע 14:3

וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים נִתְתַּקֵּן עוֹלַם הַדִּבּוּר, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לעיל בסימן ע"ח), כִּי פְּגַם הַחֵטְא – בַּנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת (שיר השירים ה׳:ו׳): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ; וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בְּדִבּוּרִים דַּוְקָא, לְתַקֵּן וְלִבְנוֹת פְּגַם הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הושע י״ד:ג׳): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר (שם).

והנה נודע כי עיקר התשובה קרוב הוא בפיך ובלבבך לעשותו, והעיקר תלוי בפה כמש"כ (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כו', וגם וידוי דברים ודברי כבושין שידבר האדם אל לבו והוא מביא להכנעת הלב שהוא עיקר. עוד נודע כי ענין שבת או שבתון בא תמיד אחר הכנה והזמנה, כמו שבת שהוא אחר הכנת ו' ימי חול, חול מכין לשבת, כמו מי שעושה כל מה שמוטל עליו וינפש אח"כ. כך עניך שבתון הנאמר בראש השנה היינו אחר הכנת כל חודש אלול, ולזה בא הכתוב כאן לרמז לכל מה שכתבתי, שאף שעשרת ימי תשובה הוכנו לתשובה, דע"י התשובה של ימים אלו מכפר יום כיפור, מ"מ טוב יותר להקדים מחודש אלול ושיוגמר הדין לזכות תיכף בראש השנה ונהיה מהנמנים בין צדיקים גמורים הנכתבים לאלתר לחיים.

העושה את המצות כבר ממשיך בו את הכח חיות וקדושה, אבל כשאינו גם לומד ומעיין בשכל, דומה הוא למי שנולד במוח של חכמה רק שאינו מגלה את חכמתו ע״י שמעיין בו, דמהמשכיל, במושכלים שונים, שעי״ז נשאר דעתו נעלם ומסוגר גם ממנו, וכשמעיין במושכלים, אז מגלה את האוצר אשר בקרבו וגם חכמתו אף הוא מתגדלים ומתעלים, גם בהמצות שא״א לנו כעת לעשות כגון קרבנות, אומרים ונשלמה פרים שפתינו, שהדיבור והלימוד בעצמו כבר נחשב לנו כאילו עשינו, אבל רק מפני שאנו עושים שאר התורה ומצות, וכח וקדושת המצות אנו ממשיכים ע״י עשיות אחרות לכן הכח והמשכיל אשר בנו ממצות אחרות יכולים להלביש במושכלות המצות שלדאבוננו אין אנו יכולים לעשות, כמו כל משכיל שיכולים להלבישו במושכלים שונים, משא״כ מי שח״ו אינו עושה את המצות אשר עליו לעשות, אז אף אם בכל היום יעסוק בתורה, לא יוכל לאמר ונשלמה פרים שפתינו, כי רק מושכל ריק וצל הוא חושב בלא כח נשמה ממשי ומשכיל.