Chasidut על הושע 7:4

וגם בישראל עצמם מצינו (ברכות נח.) דבן זומא אמר על אוכלסי ישראל ברוך שברא כל אלו לשמשני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון כו' והוא חר החטא שא"ל בעצבון וגו' בזיעת אפיך וגו' ובסוף קידושין ואני בראתי לשמש את קוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. וברע"מ (פ' צו כט א) דת"ח כשבת ויום טוב וע"ה כבהמה לעשות מלאכתם יעש"ב. (ובב"מ עג:) דמעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא במקום חמורים בע"כ ע"ש. אבל בני"י אף הנמכר לעבד לעכו"ם גאולה תהי' לו וביובל יצא ובידו לעולם להטיב מעשיו ולהיות גם הוא חרים משמשים לו. אבל הכנענים אפי' הצדיקים והחסידים שבהם לא נבראו אלא לעבדות ישראל וכמורים וכנ"ל. ועיקר קלקול קדושת הגוף הוא בפגם הברית וע"כ ענשו ע"ז מכירת עבדות. ועיקר חירות הגמור על ידי קבלת התורה כמו ש' בפ' שנו חמכים א"ת חרות אלא חירות שאי לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת ושנינו (בפ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עו"מ ועול ד"א. כי התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו ש' (בסוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא אש שלמעלה שאוכלת אש ע"ש בתוס' ד"ה שאין (וביומא כא:) ור"ל דע"כ שורפת אש דגיהנם ואש דיצה"ר שהוא ג"כ אש כמו ש' (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו' בוער כמו אש להבה (וז"ש בברכות ח' א תתק"ג מיני מיתה כו' ע"ש בגי'. נגד ג' דברים קנאה תאוה וכבוד שמוציאין אדם מן העולם כדחנן סופ"ד דאבות) והם ג"כ ג' דברים שאמרו (שם פ"ב מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין כו'. יצר הרע סתם הוא בתאוות וכמו ש' בדור המבול וכל יצר וגו' ובפ' נח כי יצר וגו' מנעוריו. ועין הרע בא מקנאה. ושנאה מרדיפת הכבוד וכמו ש' גבר יהיר ולא ינוה אפי' אאינשי ביתי' לא מיקבל כמו ש' (בב"ר צח.) וא"י לסובלו. ולשלשתם היה הסתת הנחש אף שעיקרו בתאוה היה על ידי הסתת כבוד והייתם כאלהים וגו' וזהו סוף הגיאות וכמו ש' נ"נ אעלה וגו' אדמה לעיון וכן בחירם מלך צר אמר מושב אלהים ישבתי וזהו שורש יצר הרע שבבריאה כמו ש' (בקידושין ל:) והוא על ידי שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהי' על ידי גיאות דאנא אמלוך כידוע בס"ה. וזה על ידי שהש"י מתלבש בלבוש זה. וכמו ש' ה' מלך גיאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה וכמו ש' (שמו"ר פ' כג) ד' גאים כו' (ובחגיגה יג:) ואדם מתגאה עליהן. ועז"א שם דברא תורה תבלין דסימן לגסות הרוח עניות דתורה (כמו ש' בקידושין מ"ט:) כי שם תורה שמורה לאדם הדרך ילך. וזהו כשלומד לשמה עם יראת שמים. דזולת זה נקרא רק מחיר ביד כסיל וגו' כמו ש' (ביומא עב:) ע"ש (ובשבת לא סע"א) מוטב אם לא העליתה ושם רע"ב בהי עייל והיינו כמו ש' (בברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ורבו כו' וע"ש במהרש"א בח"א הק' למה נקט זה דוקא יעו"ש. אבל פשטו דהכונה שלא יכנס גיאות בלב על ידי הד"ת דאדרבא תכלית כחמה תשובה. דאורייתא מודעת לי' חטאוי. ועי"ז נשבר ונשפל לבו בקרבו. ועל כן נאמר כבוד חכמים ינחלו (ובנדרים ס"ב.) שלא יאמר כו' וסוף הכבד לבא. ואין כבוד בא אלא למי שבורח ממנו כמו ש' (בעירובין יג:) ומשה רבינו ע"ה שורש התורה שנקרא' על שמו היה ענו מכל האדם. וכמו ש' (בחולין פט.) על פ' כי אתם המעט וגו' כל שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם והיינו כל מה שמוסיפין השגת ד"ת שזהו תוספות טובה בישראל (ובתענית ז סע"א) דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. והלומד לש"ש מביא הד"ת שפלות כנ"ל. וגם על ידי ד"ת [נתקן] אותו מעט שבבריאה שהיא לצורך כמו ש' ויגבה לבו בדרכי ה'. וא' (בסוטה ה' סע"א) ת"ח צריך שיהא בוכו' יעו"ש וזהו התבלין שמתבל אותו דבר מועט שיש בו. ואלו ג' קליפות הם נגד ג' אבות בקדושה. אברהם אבינו ע"ה מכניס כל אהבות בקדושה. ויצחק הגבורות בקדושה. וזה לעומת זה העומד נגד חבירו ימינו נגד שמאלו. ועל גן גם קנאה קודם תאוה. וכבוד נגד יעקב הקטן וכמו ש' קטונתי וגו' ונאמר (עמוס ז) מי יקום יעקב כי קטן הוא. והם נגד ג' יסודות אמ"ש. וגסות הרוח הוא מיסוד הרוח גבוהה והם ג' מדות דבלעם הרשע (שבפ"ה דאבות) ורוצה להיות עולה למעלה מעלה כטבע יסוד האש. משא"כ בקדושה הוא רוח נמוכה. ועל ידי זה ניצול ג"כ מתאוה שהוא נקרא במשנה שם נפש שפלה נגד נפש רחבה דבלעם ויצר דתאוה ג"כ אש כנז"ל. אף בשקדושה הוא מים שהוא היפך אש. אבל מצינו גם בקדושה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' שבוער כאש להאהבת השי"ת: ע"כ מכתי"ק

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בגמ' (שבת ע.) הבערה ללאו יצאת ר' נתן אומר לחלק יצאת. והנה למ"ד ללאו יצאת מובן דרק הבערה יצאת ללאו אבל למ"ד לחלק יצאת יש להבין למה יצאהמלאכת הבערה דייקא לחלק ולא מלאכה אחרת. אך בתקו"ז (תי' מח) אי' זכאה מאן דנטר דירה לשבת דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבא דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש וגו' דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם ע"ש. וכ"ה בזוה"ק פ' זו (רג סע"ב) דקאי על אש גיהנם והענין כמו שאמרנו דכל ג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד נקראו אש. הקנאה והכעס כ' וחמתו בערה בו וכדומה והוא קליפת עשו הפסולת דיצחק שהוא אש גבורה דקדושה. והתאוה ג"כ כ' (הושע ז׳:ד׳) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה ובגמ' (קידושין פא.) נפיק מיניה כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא והוא קליפת ישמעאל פסולת ממדת חסד דקדושה דאברהם אבינו וגם באהבה מצינו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' רשפיה רשפי אש וגו' וכן הפסולת שהם חמדות ואהבות זרות נקראו אש. והגאוה ידוע שטבע האש עולה למעלה. וכן חטא ע"ז שמסתעף מקליפת הגאוה (כמו שנת' פרה מא' ח) יצר הרע דע"ז גם כן מצינו (יומא סט :) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו' ע"ש. וז"ש (ברכות ח.) תתק"ג מיני מיתה כו' הם גימט' ג"פ אש הנ"ל שהם היפך החיים. וכנגד זה בקדושה האבות הק' אברהם ויצחק אהבה ויראה דקדושה ויעקב השפלות כמה שנאמר קטונתי וגו' וא' (ב"ר פ' ע"א) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר ועליו נדרש (שם פ' סח) שאמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו' (ונת' עוד פ' וירא סו' מ"א וש"מ) והאש דג' קליפות הנזכר שהוא נורא דיצר הרע הוא גם כן נורא דגיהנם כמ"ש (שם פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצא מגופן של רשעים כו' רוחכם אש תאכלכם. ובשבת שהוא ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו כמ"ש בזוה"ק פ' זו והיינו שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות הקדושים שהם שורש חיי עולם היפך הג' קליפות הנז' שמוציאין האדם מעולם נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שניצולים באמת מג' אש דקליפה ואש דגיהנם וכמ"ש במכילתא בשלח מפ' דשומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ומזה מ"ש בפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל ימי השבוע. ויש לומר שעז"נ בכל מושבותיכם שכבר דקדקו (יבמות ו :) מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי ודרשוהו לענין מיתת ב"ד ע"ש ויש לומר שמרמז דמושבותיכם היינו הנייחא שלכם והיצר הרע מטעה את האדם להיות לו נייחא מקליפת הקנאה או התאוה והכבוד. ועז"א שלא תבערואש בכל מושבותיכם שלא יהיה לכם נייחא מאש דקליפות רק יהיה להם נייחא מקדושת ג' אבות שתזכו בשבת כנ"ל. ועז"נ לשון כל דלשון כל יתכן על ג' וכמ"ש התוי"ט (סוף פרה) ואמרנו סעד לזה ממ"ש (ב"ר סו"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות כו' (ונת' ויחי מא' ג) וזש"נ בכל מושבותיכם בכל הנייחא שלכם שמטעה היצר הרע להיות נייחא לכם מג' קליפות שנקראו אש רק יהיה לכם נייחא מג' קדושת האבות שהם היפך הג' קליפות הנ"ל. ובשבת בת מתעטרא באבהן. ולרמז זה יצאה הבערה לחלק כנ"ל:

וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. ולא כתיב שבע שבועות תמימות וכמש"נ בפ' ראה שבעה שבועות תספור לך, הורה לנו הכתוב שעיקר הספירה שהוא לטהרנו מקליפותינו ומטמאותינו שע"ז נצטוינו לספור ז"פ ז' שהוא מזוקק שבעתיים בכל מדה ומדה העיקר הוא בשבת, דהשבת הוא מכניס הקדושה בכל ו' ימי המעשה וכמו שמצינו בשעת הבריאה דכתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב וגו', ונדרש בב"ר (פ' ט') על כל ההיפוך מהטוב, ואיתא שם עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, וזה היה בזמן תוספת שבת שהקב"ה שיודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה כמ"ש (ב"ר פ' י') ואז היה זמן תוספת שבת וראה אז השי"ת כל מעשי ו' הימים שהוא טוב מאד, כן אדם הראשון שהיה לו שבת מקודם ואחריו ו' ימי המעשה שהשבת הכניס קדושה לו' ימי המעשה היינו שמתקן כל ימי המעשה, ואף שנחשב ג' דבתר שבתא וג' דקמי שבתא כמ"ש (בגיטין ע"ז.) מ"מ השבת מכניס קדושה לכל ו' הימים שאחר השבת. וכן מברר ימי המעשה שלפניו ושל אחריו איך שחל השבת בתוך ימי הספירה. ושבוע הראשונה הוא כנגד מדת החסד הוא לברר מדת אהבה וחמדות שלא יהיו המדות עוה"ז, ואז המצוה שאור לא ימצא בבתיכם שלא יהיה שאור שבעיסה. וחכמים ראו לאסור אף יום ח' בחמץ וכל ז' ימי ספירת החסד אסורים בשאור וחמץ שלא ימצא בנו הנאת וחמדת הגוף שהוא שאור שבעיסה שהכניס הנחש הנאת הגוף באכילה שהיה ראשית הקלקול. וע"ז הבירור בשבת שהאכילה בקדושה ומברר כל הימים במדת החסד. ואחר כך שבוע ב' שהוא מדת הגבורה, היינו להוריק כל הרע מלב כסיל לשמאלו, שעיקר הקליפות הקנאה ותאוה והכבוד שהם שורש ג' העבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד והם שלשתן אש, דקליפת הקנאה מפורש בקרא וחמתו בערה בו. וקליפת התאוה גם כן מצינו (קידושין פא.) נפיק מני' כי עמודא דנירא וכו' ובפסוק גם כן נאמר (הושע ז') כלם מנאפים כמו תנור בוערה מאפה וגו', והגאוה הוא גם כן אש שעולה למעלה. וכפי מה שאמרנו שקליפת הכבוד הוא כנגד ע"ז שהיה ראשית הסתת הנחש והייתם כאלקים ובע"ז גם כן מצינו (יומא סט:) דיצרא דע"ז נפיק אתי כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו', וע"ז הבירור בשבוע זו של מדת הגבורה שהיא אש שלמעלה. אש אכלה אש (כמ"ש שם כא:) שהוא לבטל אש של יצר הרע מג' קליפות הנז', ושבת ש' בת דמתעטרא באבהן כמ"ש בזה"ק (ח"ב ר"ד א'). ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו מ' א') ובמה באשישות אילין אינין אבהן דאינון אתמליין כו' והיינו דכל האבות נקראו אש, דאברהם אבינו ע"ה אף שהיה מדת אהבה כמש"נ זרע אברהם אוהבי. והיה מרכבה למדת החסד. מכל מקום בנסיון העשירי כתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה דשלימות האהבה הוא רשפי אש ואש מבית לידי יראה וזהו יראתי מתוך שמחתי (כמ"ש סא"ר רפ"ג) וגם באהבה מצינו כי עזה כמות אהבה וגו' רשפי' רשפי אש שלהבת יה וגו', ויצחק אבינו ע"ה היה מדתו פחד יצחק והיה מרכבה למדת גבורה, שהוא אש אכלה אש ויעקב אבינו גם כן מצינו והיה בית יעקב אש, ולכן נקראו כל האבות אש, וזהו אשישות דאינון אבהן, וכמ"ש במ"ר (שה"ש) אשישות בב' אשות אש שלמעלה ואש שלמטה כו' באשות הרבה כו' מפרש אשישות מלשון אש, והם כנגד ג' קליפות אלו. דאברהם אבינו ע"ה עשו שהוא שונא דמו של אדם בגופו, כמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) ובאברהם אבינו ע"ה נאמר (בב"ר פ' מ"ט) אהבת צדק אהבת לצדק את בריותי כו', ויצחק אבינו מדת פחד יצחק כנגד קליפת התאוה, ויעקב אבינו כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא, וכ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל מדבר כמ"ש (ב"ר פ' ע"א) והוא כנגד קליפת הגאוה והכבוד (וכמו שנת' במ"א) ושלשתן אש וכאמור, ולכן בשבת שמשיג הישראל בהג' סעודות קדושת הג' אבות יוכל להתברר במדת הגבורה שהוא אש של מעלה, להתגבר להיות אש אכלה אש היצר הרע מג' הקליפות שנקראו אש כאמור, להתטהר ולהתקדש בקדושתך העליונה: