מדרש על הושע 7:4

‎וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, לֹא הֶחְמִיץ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבֹא, יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ (הושע ז, ד). מִשְׁאֲרֹתָם, זֶה שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר. אַתָּה אוֹמֵר שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּסָחִים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, הֲרֵי שִׁיּוּרֵי פְּסָחִים. עַל שִׁכְמָם. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בְּהֵמָה? וְהָא כְּתִיב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר וּמִקְנֶה כָּבֵד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוָה, לְכָךְ כְּתִיב עַל שִׁכְמָם.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה. וכן אתה מוצא לעתיד לבא. דכתיב (כלם מנאפים כמו תער בוערה מאופה) ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו (הושע ו). (וכתיב, יום מלכנו החלו שדים חמת מיין וגו'). משארותם אלו שירי מצה ומרור. אתה אומר כן, או אינו אלא שירי פסחים? כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר, הרי שירי פסח. אמור, ומה אני מקיים משארותם צרורות בשמלותם – אלו שירי מצה ומרור. צרורות בשמלותם על שכמם. ר' נתן אומר [וכי] לא היתה שם בהמה? והרי נבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, ומה תלמוד לומר על שכמם – אלא שהיו מחבבין את המצות.

וישא העם את בצקו. לפי שאמר העם שהוא לשון יחיד, כדכתיב עם גדול ורב (דברים ב י), לכך נאמר בצקו לשון יחיד. בצק היינו עיסה שנילושה ולא נאפית, וכה"א מלוש בצק עד חומצתו (הושע ז ד), ובדברי רבותינו בצק שתחת הצפורן, דהיינו צואה דק כבצק, ומסלסלי התורה אומרים כי צק לבד הם יסוד התיבה, ודומה לו בצקת עפר למוצק (איוב לח לח), וכל דומיהן. ואין למלת בצק דמיון במקרא זולתי ורגלך לא בצקה (דברים ח ד), כלומר לא הלכו יחף להיותה מטוטשת מטיט היות נילוש עליה: