Chasidut על הושע ו:3

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור שיר הוא כולל העבר והעתיד, והוא כמו שכתוב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. לפני היינו ההוה, והוא מה שהאדם מברר בדעתו ובבחירתו הטובה לבלתי יצא מרצון השי"ת. ואחרי לא יהיה, היינו העדר, כי אחר שמברר האדם את עצמו נתברר העדר למפרע, שלא היה אצלו מעולם שום בחירה כלל לצאת מהרצון ית'. והנה בזאת הבחינה הנקרא אחרי אין שום מדרגות, כי בזה שוים כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מהרצון ית', וכל עניני חלוקי המדרגות שהציב השי"ת בעולם הוא רק בבחינת לפני, היינו בענין היקרות והחביבות מד"ת עד כמה המה יקרים אצל כל אחד ואחד, ובזה נמצא מדרגות שונים ואין כולם שוים, כי יש מי שד"ת חביבין עליו כל כך, עד שלא ינוח ולא ישקוט מלרדוף ולבקש אחריהם יומם ולילה, כי מכיר ביותר היקרות של דברי תורה, כמו שיהיה לעתיד שתמלא הארץ דעה ויתגלה לעיני כל היקרות של דברי תורה, אז ירדפו כולם לדעת אותה, כמאמר הנביא (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. אכן כל עוד שלא נתמלאה הארץ דעה, יש מי שדברי תורה אינם שקולים ונכבדים בעיניו כל כך לבטל את עצמו לגמרי להדברי תורה, ומי שמכיר ביותר היקרות של דברי תורה, המה יקרים ונכבדים עליו ביותר, עד שכדאי לו לבטל את עצמו לגמרי לדברי תורה. הרי שכל עניני מדרגות הם רק בלפני, אבל באחרי, היינו מהכלל של דברי תורה לא יצא שום פרט נפש מישראל. ועל אלו שתי הבחינות הנמצאים בישראל רומז מזמור שיר. מזמור, מורה על פרטי המדרגות של ישראל, שהם כמו הענפים והזמורות היוצאין מהאילן, והאילן הוא השורש להענפים, ובזה הם שוים כל הענפים שיוצאים כולם בשוה משורש האילן, אכן כמה שנכנס כל פרט ענף אל תוך עומקו של אילן בזה אינם שוים, יש ענף שנכנס ביותר לתוך עומק גוף האילן, ויש שאינו נכנס כל כך בעומקו של גוף האילן. והענפים נקראים נמי בשם זמורות, משום שדרך לקצץ ולזמור אותם כדי שיגדלו ויתעבו ביותר התפשטות, כי על ידי שמזמר אותם יונקים ביותר מעומקו של אילן. ועל זה הוא לשון מזמור, שמקצץ הזמורות ומצמצם אותם, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד:) כי מזמור הוא מלשון זמיר עריצים. וכל כמה שמצמצם עצמו בהענפים יש לו יותר חלק בהשורש, שכשמצמצם כח ההתפשטות בהענפים, יתגברו בכחם להתכלל ולהשתרש בגוף האילן. ושיר, מורה על הדברי תורה שהם בהשורש, אשר יש בהם חלק לכל ישראל בשוה. כי שיר הוא עיגול, כדאיתא בגמ' (ב"מ כה.) כשיר מהו ופירש"י ז"ל שם, מוטלין בעיגול. וממרכז העיגול אינו מתרחק אחד יותר מחבירו, שכולם נכללים במרכז. ועל זה מורה שיר, להורות שכל ישראל שוים בזה, שאין מתרחק שום נפש מהנקודה האמצעי. כי בהשורש יש לכל נפש מישראל חלק בד"ת, כדאיתא במדרש רבה (צו פט) מורשה קהלת יעקב, קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. וזהו, מזמור שיר ליום השבת, היינו שאלו השנים נכללים ביום שבת. כי בזה העולם יש בו בזה היום צמצום גדול, וגם רומז זה היום ליום שכולו שבת, שמאיר בו מהשורש שכל ישראל יש להם חלק בו, כמ"ש בגמ' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא^אכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות דף נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (דף עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת דף ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין שם בהערה ט.. טוב להודות לה', היינו כשהרצון ית' מאיר בהארת שם הוי' אז יש התכללות בהבריאה, כי בהארת שם הוי' יש הכרה מפורשת איך שאין שום הויה בעולם בלעדי רצונו הפשוט ית', וממילא מכירה הבריאה שטוב ונכון להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, היינו כאשר מנהיג הרצון ית' למעלה מתפיסת הבריאה, זה הרצון נקרא עליון, וממילא משולל מהבריאה התכללות, ואזי צריכין להכריח עצמן בגודל הצמצום, מאחר שכל פרט עומד בפני עצמו בלי התכללות, צריכין לעבוד ביראה^בכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, פ' וישלח אות א, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. להגיד בבוקר חסדך, היינו בעת שמופיע השי"ת אור בעולם, אז יש לכל הדברים התחברות עם עצמות הרצון ית'. ואמונתך בלילות, היינו כאשר מצמצם השי"ת את העולם ומעלים מהבריאה את הבהירות, אז הוא כל החיבור להרצון ית' רק ע"י הלבוש של השם שד"י, כלומר בזה המקום שהאדם מצמצם את עצמו להמשך אחר הרצון ית', שם מתחבר אליו באמת השי"ת ג"כ. כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ, כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים, ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו, כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י. ועל זה כתיב (ויחי מט) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותם^גכמו כן ביאר לעיל פרשת לך אות לו: הנה השם שד"י הוא מלשון שדיים, שמצמצמים ההשפעה להטיפה טיף אחר טיף שלא בבת אחת, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנג.) ואקרי אל שד"י בגין דנפיק מאלין שדים וכו'. כי כמו שהשדיים מצמצמים החלב שלא יזוב בבת אחת כדי שיוכל התינוק לינק, כן זה השם הוא ברזא דאור חוזר מטי ולא מטי שאין בו עוד השלימות, לכן תהיה ההשפעה מזה השם מצומצמת. כמו שנתבאר באריכות בבית יעקב שמות פרשת וארא אות א – יא.. ולזה מצינו בדור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) היינו שבקשו ליקח את הטובה בבת אחת, ולא חפצו בהתלבשות מהשם שד"י לקבל את הטובה בהדרגה ובצמצום מעט מעט, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) שאז נתן להם השי"ת כל הטובות בגודל התפשטות, ועל ידי זה נתבטלה כל הוייתם, כי עיקר הקיום מהוית העולם הוא רק על ידי הצמצום של השם שד"י^דנתבאר לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך: וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיא גרמה שאמרו לאל מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו), וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול. כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כלל. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה, והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילא. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה.:

והנה הנמשל מבואר מאליו, אך להמתיק הענין, הנה ישראל נקראו בנים למקום ואיתא בזוהר הקדוש (זהר ח"ב ה:) אילמלא הוו ידעין בני נשא רחימותא דקוב"ה להון הוו שאגין ככפירין למרדף אבתריה דכתיב (הושע ו', ג) נדעה נרדפה לדעת את ה', והנה כל עבדי המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה הממונים על כל דבר ודבר אשר בכל העולמות המה יודעין כי בהתגדל ישראל במעשיהם לפני הש"י וימצאו חן בעיניו הן בידיהם כל דבר אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת והמה המנהגים כל דבר המלוכה אפילו הקב"ה גוזר וישראל מבטלין וכביכול מי מושל בי צדיק ושוב לא ישאר להם שום מעלה וממשלה, לכן לכל זאת שרי העכו"ם וכחותיהם הם המקטריגים, וכמארז"ל (בבא בתרא ט"ז.) יורד ומחטיא עולה ומקטרג ומבקש משפט, ותשוקתם תמיד להטיל דופי בישראל לפני הקב"ה ולהלשין עליהם על כל המעשים אשר לא טובים בכדי להטיל שנאה ח"ו בין ישראל לאביהם שבשמים, ואלמלא השכינה החופפת עלינו ומצלת אותנו תמיד מידם, כי הקב"ה נקרא אלהי המשפט אשר לא ישא פנים רק השכינה תמיד אצלנו וכמ"ש בתקונים ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (ויקרא כו, מד) ר"ל שהשכינה בגלות עמנו להצילנו מיד העכו"ם והמקטריגים, וכמ"ש ספרי מוסר ותצפנהו שלשה ירחים כי השכינה מסתרת אותנו בסתר כנפיה הג' חדשים תמוז אב אלול שהם ימי דין והיא חופפת עלינו, ולא יכלה עוד הצפינו, כי בראש השנה ההכרח להיות כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ומרמז פסוק הנאמר במשה רבינו ע"ה של כלל ישראל כי נודע שמשה רבינו ע"ה הוא כללות כל ישראל.

יערוף כמטר לקחי (דברים לב ג). על פי שפירש הגאון ביערות הדבש חלק א' דרוש א', שאמרו כנסת ישראל יבא כגשם לנו (הושע ו ג), והשיב (הושע יד ו) אהיה כטל לישראל (תענית ד' ע"א). ושורש דבריו, כי הטל לא מיעצר מפני שהוא מן לחות חלק האויר, מה שאין כן הגשם שהוא מן לחות הארץ העולה למעלה, ולפעמים כאשר נתיבש הארץ נעצר המטר, עד כאן דבריו. ונמצא לפי זה הסברא יורה שמחמת העצר המטר, יוצמח יבשות הארץ, ובאמת נהפוך הוא. וכן הענין אנו סוברים כי מחמת הצרות יבשו עצמותינו ומחמתו פסיקת השפעה, ובאמת נהפוך הוא, שמחמת שיבשו עצמותינו ואין בנו לחות התורה שנמשלה למים, ואין אנו משפיעין למעלה, אינו יורד למטה ונפסוק השפע. והנה נראה כאשר אנו משפיעין למעלה באור ישר, אז הוא אור חוזר והשפע הולך בדרך התעוררות התורה והמצות, אז הוא בהתגליא כי על ידי התורה נגלה לנו. מה שאין כן באם אין אנו מעוררים ועולם חסד יבנה, אז ההשגחה בדרך הסתר, ולכך אמונה נשללה. וזה דברי דוד (תהלים פט ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, אז שמים תכין אמונתך בהם, ולא בארץ. והיינו צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמה יז), על פי העקדה דדרכיו היינו התורה. ועוד ירמז כי בתורתינו ובמעשינו אנו משפיעין למעלה וההשגחה נגלה לכל, מה שאין כן בהעדר מעשינו, אז גם מהם ישולל הדבקות והתראות פנים יפות, כאמרו ית' למשה לך רד (שמות לב ז), כלום נתתי לך גדולה כו' (ברכות ל"ב ע"א). וכך הם לא נבראו רק בשביל ישראל העושים רצונו ית', אם כן אף בשמים לא הוי רק אמונה, כמ"ש מהר"מ ליצאטי בדרך נה"ח לפי החק אשר שם המאציל, ישראל פועלים למטה בארץ ומתחזק כחו ית', ובכח שמתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על הפקודים לעשות כפי מה שהוא מתעורר לעשות. נמצא כי הזיו שבהם התעוררות המלך, והתעוררות המלך ממעשה ישראל, עכ"ל. והטעם כי הכל נבראו בשביל ישראל, הוא אשר הבאתי בפרשת שופטים (בד"ה ועל פי זה פירשתי פרקי אבות) בשם מעשה ה' עיין שם, מצד שאנחנו בעלי בחירה, והיינו (תהלים פט ד) כרתי ברית לבחירי, לאותן שהם בעלי בחירה דהיינו כמו לאותן הבוחרים כרתי ברית, היינו כמו אם לא בריתי יומם ולילה וכו' (ירמיה לג כה), כמו שפירש הנ"ל (מעשה ה') סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כה יד), הוא הברית אשר שם לכל נברא ולא יסור, עכ"ל. ואז נשבעתי לדוד עבדי, כי אם אין צאן אין רועה ח"ו, והיינו כטל שלא מעצר שהוא על פי חסד, אבל אין נראה לעין כל כמו הגשם, רק בשעה שכלה רגל מן השוק לפי טבע העולם.