Chasidut על יואל 2:11

וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד וגו' (שמות א כ). ויש לדקדק דהנה לפי הפשוטו משמע דהך וייטב אלקים למילדות הוא גזירת המאמר, וירב העם הוא מאמר בפני עצמו, אם כן ויעצמו מאד קאי על העם, ולפי זה קשה דמשנה הפסוק מלשון יחיד ללשון רבים, דוירב העם הוא לשון יחיד, ויעצמו הוא לשון רבים. והנ"ל דהא עצומה נאמר על כמה ענינים, פעם על הפלגת הריבוי, כמ"ש (שמות א ז) פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד, פעם על הפלגת הגבורה כמו (במדבר כב ו) כי עצום הוא ממנו, פעם על הפלגת העושר, פעם על הפלגת זכיות ומעשים טובים, כמו שנאמר (יואל ב יא) כי עצום עושי דברו. והנה כאן נאמר (שמות א יז) ותחיין את הילדים, פירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון. והנה מבואר בפירוש רש"י בסוטה (דף י"א ע"ב) ותחיין את הילדים, משמע שהיו מסייעין להחיותן, שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלין אותן, עכ"ל. ויובן דהיה קשה לרש"י מה ענין הספקת מים ומזון לגזירת פרעה, והנה הדעת נותן כי יותר שמתרבין הילדים, הם יותר מתדלדלים כי לא יספיק להם כל הון, אבל זה היה מהשגחת השי"ת להשגיח עליהם ולהשפיע להם ברכה, וכל מה שהיו יותר מפזרין לריבוי הילדים, היו יותר מתעשרין על דרך יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד). והיינו וייטב אלקים למילדות כל כך, עד שאפילו וירב העם והיה ראוי שיתדלדלו מרוב הפיזור, עם כל זה לא כן היה אלא אדרבא ויעצמו מאד בעושר, ואם כן הכל מאמר אחד, והאי ויעצמו קאי על המילדות ולא קשה מידי. ועל פי זה יתפרש קרא דבתריה (שמות א כא) ויהי כי יראו המילדות את אלקים, דהיינו כמבואר למעלה שהיו טומנין אותן בבתיהם, ואם כן היו צריכין לבתים ולחדרים רבים, ויעש להם וגו' קאי על אלקים, דהיינו שהשי"ת עשה להם בתים, שהשפיע להם שלא כדרך הטבע עד שקנו ובנו בתים כפי הצריך להם, כנ"ל נכון בס"ד.

ונ"ל כי בודאי צריך לקיים כל המצות שאפשר לו לקיים, דאז אף שיש מצות שלא היה יכול לקיימן, לא נחשב חסר משום זה, דמשלימין לו מצד האחדות אף שאינו מקבל שכר על מה שלא עשה, מכל מקום שלם הוי, דכיון שהיה מקיים כל מה שהיה יכול לקיים, הרי הם מפרשין דעתו דאלו היה יכול לקיים גם השאר, היה מקיימן ואנוס הוא, ולכך משלימין לו מצד האחדות. מה שאין כן כשאינו מקיים מה שיכול, אם כן אין לו פירוש וביאור על דעתו, דדלמא גם בהשאר גם אם היה יכול לקיים לא היה מקיימן, לכך אין משלימין לו מצד האחדות. וזה דברי הילל ואידך, ר"ל שאר המצות שאתה תוכל לקיים פירושא היא, ר"ל שהם יפרשו דעתך במה שלא תוכל לקיים, דהוא מצד אונס וישלימו לך מצד האחדות, על כן זיל גמור כדי שתקיים כל מה שבכחך, כנ"ל להוסיף נופך על דבריו. והנה ראיתי בספר סמא דחיי (דרוש חי"ת) שכתב בשם החסיד מו"ה אברהם הכהן ז"ל, לפרש האי דאחד שבא לפני שמאי וכו', ממש כמו שפירש הבית שמואל, רק שהחסיד הנ"ל פירש גם כן ואידך זיל גמור באופן אחר, דהנה יש עוד תקנה לקיים כל התרי"ג מצות על ידי לימוד התורה, דהנה אמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים על ידי עסק התורה בהלכה של אותה המצוה. וזה הוא הפירוש ואידך, ר"ל ועוד תקנה אחרת יש, זיל גמור, ועל ידי עסק התורה תוכל לקיים הכל, עד כאן דבריו. והנה זה הפירוש היה נכון אם הוי אומר ואידך זיל גמור, אבל באמת לשון הגמרא הוא ואידך פירושא היא זיל גמור, אם כן לא יתכן פירוש זה, ולפי מ"ש אתי שפיר בס"ד. והנה כתב שם עוד בספר בית שמואל אחרון לפרש הטעם שאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה, דהנה האר"י ז"ל פירש הא דאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ז.) שית אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעונינו שרבו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי הגמרא. ופירש האר"י ז"ל דהנה אמרו רז"ל (ע"ז דף ה'.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, דהיינו אוצר הנשמות קרוי גוף. והנה אם הנפשות אינם חוטאים ומתתקנים בפעם אחת, הרי באים בכל פעם נשמות חדשות מאוצר הנשמות הקרוי גוף, וכלים הנשמות מאוצר הנ"ל ויוכל משיח לבא במהרה. אבל אם הנשמות אינם מתתקנים ויצטרכו לבא בגלגול, אז אין יוצאים נשמות חדשות ומתעכב ביאת משיח. וזה הוא הפירוש ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, ר"ל שיצאו לעולם נשמות מה שיצאו כבר שהיו צריכים לגלגול, ולכך לא יכלו נשמות חדשות לצאת מאוצר הגוף, לכך ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי האר"י זלה"ה. והיוצא מזה דאם מקיים כל התרי"ג מצות, ממהר ביאת משיח דהא אינו צריך לבא בגלגול כמבואר לעיל, מה שאין כן כשאינו מקיים כל התרי"ג מצות מעכב ביאת המשיח. והנה כבר מבואר דאי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות אם לא אוהב כל אחד מישראל כנפשו, וזה פשוט וברור דמי שאוהב כל אחד מישראל, ודאי מקיים מצות צדקה בכל האפשר לו, דמי אכזר לא יעורר על העני אשר הוא כגופו ונפשו וחס עליו כמו על עצמו. מה שאין כן כשמעלים עין ממנו, אם כן בודאי הוא מפני שאינו אוהב לכל אחד מישראל כנפשו והוא נפרד מהם, אם כן אי אפשר לו לקיים כל התרי"ג מצות ומעכב ביאת המשיח, וכבר אמרו רז"ל (כתובות דף ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כאלו עובד ע"א, ואם כן המעלים עין מן הצדקה, גורם לישיבת בחוץ לארץ שהוא כעובד ע"א, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר בפשיטות מה שאמרו רז"ל דצדקה מקרבת את הגאולה, והבן. ועל פי זה מבואר גם כן אמרם ז"ל (ב"ב דף ח'.) אין הגליות מתכנסות אלא בזכות תנוי, שנאמר (הושע ח' י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, עד כאן. דהא מבואר לעיל דעל ידי לימוד תורה יוכל לקיים כל התרי"ג מצות, והבן. וחוץ לדרכינו יש לפרש הפסוק הנ"ל גם כי יתנו בגוים וגו', דהא כבר דרשו רז"ל מקרא דצדקה מקרבת הגאולה, וכבר דרשו רז"ל (ב"ב דף ט' ע"א) דמה שנותנים מס לעכו"ם נחשב לצדקה, שנאמר (ישעיה ס יז) ונוגשיך צדקה. ועל פי זה מבואר גם כי יתנו בגוים, עתה שנותנים מס עתה לגויי הארץ אקבצם, דנחשב לצדקה והצדקה מקרבת הגאולה. ועל פי האמור פירשתי הפסוק (זכריה ח' י') ליוצא ולבא אין שלום, דהא מבואר דאם יש לו אחדות עם כל ישראל, הרי מקיים כל התרי"ג מצות ואינו צריך לבא בגלגול. והיינו ליוצא ולבא, ר"ל מי שיוצא מעולם הזה ובא עוד לעולם הזה, הוא בודאי משום שאין שלום ואחדות לו, ולכך צריך להתגלגל. ויוצא לנו מכל זה דאם נותן צדקה, הוא מופת שאוהב את חבירו והוא מקושר עמו, אם כן המצות שחבירו עושה ומקיים, הוי כאלו קיים הוא. והנה כאן כתיב (שמות א יז) ותחיין את הילדים, ופירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון, אם כן כל המצות שעשו אותן הילדים אחר שגדלו והצליחו ועשו פרי, נחשב למילדות כאלו עשו הם ונתעצמו המילדות במצות ומעשים טובים הרבה מכח הילדים. והנה דעת לנבון נקל דמה שהאדם עושה בעצמו טובות וזכיות הוא בבחירתו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכמו שמפרשין (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, דמה שאני טוב, בל עליך רק בבחירתי, אבל מה שאחרים עושים ונחשב עליו, הוא ודאי רק מחסד הבורא, ונמצא השי"ת מטיבו בזה. וזה שאמר ויטב אלקים למילדות, שעשה אותן טובים במה שלא עשו הם כלל, וירב העם, ועל ידי זה שנתרבו מאד, ויעצמו המילדות בזכיות ומעשים טובים מאד, (כמו שמצינו עצומה גם כן על מעשים טובים וזכיות, כמו כי עצום עושי דברו, יואל ב יא), שכל טוב שעשה אחד מהם, נחשב כאלו עשו המילדות דהם קיימו אותן בחייהם, וגם הספיקו להם מים ומזון וגרמו לאותן מעשים טובים, אם כן מקושר היטב הפסוק ואין כאן שינוי לשון מלשון יחיד לרבים, דויעצמו קאי על המילדות, וגם לא איירי כלל בשכר המילדות, רק שנתרבו זכיותיהן, והקרא דבתריה מפרש שכרן בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה, כנ"ל נכון בס"ד.

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (תנחומא וישלח) פתח על זה הכתוב. זשה"כ, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו (יואל ב׳:י״א). הענין שפתח בזה הכתוב הוא להבין לנו תיבת לפניו, שלכאורה נראה מיותר. אכן דהנה יעקב אבינו היה מתיירא מעשו, כי עשו טען שהוא דבוק במדת אביו יותר מיעקב. וגם לא היה נשלם עוד בבירור בשלימות, כי עוד לא נקרא בשם ישראל רק בשם יעקב. ולעתיד אז יהיה כל אחד מישראל מבורר בשלימות, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו. אבל הישועות שבעוה"ז הם רק ממה שהשי"ת מסיק מתהומא מישועות העתיד. וכן יעקב אבינו ע"ה הרגיש התקיפות מזה שהיה עתיד להקרא בשם ישראל. ולזה מביא התנחומא הכתוב הזה שהשי"ת נתן קולו, קלא פנימאה, לפני חילו, עוד קודם שיבא האדם ביגיע כפיו לזה התקיפות, והשי"ת ברוב חסדיו מאיר לאדם מישועה העתידה ונותן בו תקיפות באדם ומסיק תהומא^עאעיין מי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.: