חסידות על יחזקאל כו:ב

ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).

ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.

במדרש רבה (ב"ר צ"ג ב') כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח ה), כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, המה ראו כן תמהו ויתמהו האנשים וגו' (בראשית מג לג), נבהלו נחפזו ולא יכלו אחיו וגו' (בראשית מה ג), רעדה אחזתם אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו יאי למלך מדיין עם מלך, עד כאן. ובזוהר (ח"א כ"ו ע"א) כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף, דהא יוסף אזדבן בגיני דיהודה, והשתא אתערב בבנימין ודחיל דלא יתאבד, לכך ויגש אליו יהודה (בראשית מד יח), עד כאן. ועיין בנזר הקודש שם שהפליא לעשות. וגם אני הקטן אענה חלקי על פי מ"ש (בפרשת וישב) בפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, דהתחלת נפילה של עשו הוא על ידי יוסף, ולכך לעתיד יקדים משיח בן יוסף, עיין שם. והנה לא יאה ליהודה המלוכה לבד מתחילתו, משום שאינו יכול לנצח עשו הרשע, וליוסף לא ניתנה המלוכה לקיום עלמין, לפי שמכל מקום נצמח על ידו חטא הוצאת דבה. ונראה שלכך הורידוהו אחיו מגדולתו, כמבואר ברש"י בפסוק (בראשית לח א) וירד יהודה (ד"ה ויהי), והיינו שאמרו על ידי שיעצת למכירה, ומכח זה יש צער לאבינו, לכך אינך כדאי למלוכה, שאינך יכול להגין עלינו מפני עשו שיש בידו זכות כיבוד אב כנ"ל. והיינו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, שהמלוכה יוצמח משניהם ולא מאחד, ולמה עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה למכרו ואין לו הנצחון על עשו, וזה נתמלא עברה על זה בהוצאת דבה, לכך אין לו מלוכה עולמית, לכך הוצלחו שניהם למלוכה. וכזה הם דברי הזוהר כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף, דהא יוסף אזדבן בגיני דיהודה, לכך יהודה אינו יכול להתחיל במלוכה וזה ידע יהודה. והנה מקודם שנמצא יוסף, היה יהודה סובר שבנימין שהוא גם כן בנה של רחל, יהיה המתחיל ואחר כך יגמור הוא, והשתא דחיל דלא יתאבד, ואם כן אין לו תקומה ולא תקום ממלכתו ח"ו, בגין כך ויגש אליו יהודה נכנס בעובי הקורה. ונראה שלכך לא קבל יעקב ערבות על בנימין רק מיהודה, לפי שידע גם כן ברוח הקודש שיהודה מצליח למלוכה, ואין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, אף שלא ידע הטעם דהא לא ידע מהמכירה, ויכנוס בעובי הקורה כי עיקר המלוכה תולה במפלת עשו (מגילה ו' ע"א), כי אמלאה החריבה כתיב (יחזקאל כו ב), ובמלכות בית דוד נאמר (מלכים א' כב מח) אין מלך באדום, וכן נאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים וגו', אז והיתה לה' המלוכה, וידע יעקב ברוח הקודש שגם יהודה יודע מזה, לכך לקח אותו לערב. והשתא אתי שפיר דנקט הזוהר והשתא אתערב וכו', דמהאי טעמא אתערב, והבן. ואמר המדרש המה ראו כן תמהו שנאמר ויתמהו האנשים וגו', והיינו כמבואר בבראשית רבה פרשה צ"ב (ב"ר צ"ב) שאמר יהודה שהוא מלך ישב בראש וכו', לפיכך ויתמהו האנשים וכו', ומזה ידעו האחים שהוא מוצלח למלוכה, כי ראו שיש ליוסף ידיעה ברורה על פי הגביע יהיה מאיזה מקום שיהיה, ואם כן הוא יותר מוכרח למלוכה מבנימין, לכך אמרו מלכים מדיינים וכו' כנ"ל, והוא נכון בס"ד.