Chasidut על ירמיהו 2:5

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו' (במדבר לג א). ולהבין למאי הזכיר יציאת מצרים, אילו מי לא ידעינן זה עד עתה. על פי מה שפירשתי (איכה א א-ב) איכה ישבה וגו' (איכה א ב) בכה תבכה. על פי כי לא הזכיר המקונן רק הטפל מדברים הנוגעים אל שמחת העולם הכלה, ומניח העיקר קדושת ירושלים איך נתחלל ואיך גברה הטומאה. אך דזה נאמר תמיד ברמז, וכך מאמרו אם כך אירע שישבה בדד לאיזה עיר הוי בכיה, מכל שכן תבכה שיש לך לבכות, כי זה הוא דבר קל לנגד מה שידעת, וק"ל. וכמו שהיה ביציאת מצרים נגלה ונסתר, כמו שהארכתי בדרוש עבדים היינו, וכמו שפירשתי על פסוק (תהלים קיד א) בצאת ישראל ממצרים, ר"ל כי בני עליה הנקראים ישראל, הבינו וידעו שיצאו ממצרים ערות הארץ מקור הטומאה, אבל פחותי ערך הנקראים בית יעקב, נדמה להם שיצאו רק מעם לועז, והבן. וזה שאמר אלה מסעי בני ישראל, שהוצרכו למסעות הללו למען אשר יצאו מארץ מצרים טומאה עמוקה, כי על היציאה מארץ מצרים נכונים היו להם תיכף לכנס לארץ ישראל, אך העיקר היציאה מארץ מצרים ערות הארץ, ולכך הוצרכו שיהיה במדבר להזדכך שם ולהשתעבד שם. וזה שאמר (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל דבר זה כתוב לנו משה בתורת ה', כי עיקר היציאה היא ממש בשביל מסעיהם, ולא כמו העולה על הדעת כי הנסיעה היא רק טפל להגיע למחוז החפץ, רק היציאה עיקרו בשביל מסעיהם. ועל זה אמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, על פי המדרש שהבאתי בפרשת בשלח (שמו"ר כ' ט"ו) ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כו' (שמות יג יז), אמר ר' יהושע בן קרחה כדי ליתן להם את התורה במדבר, כיון שהיו שקועין בזוהמת מצרים, היו צריכים למירוק הזוהמא במסעות. והיינו ואלה מסעיהם, ר"ל דמסעיהם היו בהכרח בשביל מוצאיהם שהיה ממצרים מטומאה עמוקה, דבשביל הכנסה לארץ ישראל היה יכול להיות דרך ארץ פלשתים, ודוק. ולבאר זה צריך להסמיך דברי הכוזרי במאמר ראשון. ועל פי זה יתבאר בהפטורה דילן (ירמיהו ב׳:ד׳) שמדבר עם בית יעקב ובית ישראל (ירמיה ב ה) מה מצאו כי רחקו מעלי וילכו אחר ההבל, שזה היה העיקר אצלם תענוגים הגשמים, מתחלה היה על ידי התגברות היצר אף שהבינו האמת, ואחר כך ויהבלו שסברו שהאמת כך, (ועל פי מ"ש הכוזרי כי עיקר איש ישראלי שיהיה מדרגה אחרת למעלה מדומם צומח חי מדבר. וזה מדויק הפסוק כי מתחילה הלכו אחר ההבל, ואחר כך ויהבלו שנתעצמו עם ההבל), ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים דוקא, והמוליך אותנו במדבר לזכך אותנו, ואביא אתכם לאכול פריה (בחינת גשמית), וטובה (בחינת רוחנית), ודו"ק.

מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' (ירמיה ב ה). על פי היערות דבש דף ס"ה שפירש על אמרם (שבת פ"ח ע"א) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו' (שמות כד ז), מי גלה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. כי דעת הפילסופים להשיג השגות אלקות ודבר נבואה, צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות הטבעית עד הדבקו בשכל הפועל, ומשם בשכלי הנבדלים, ומשם בשכל אלוקית. ומקובלים חלקו על זה ואמרו כי לא זה מביא לידי רוח הקודש ונבואה, כי אם בעשות מצות ומעשים טובים בשלימות ובכונה רצויה. והנה ישראל בהיותם חונים על הים וראו מה שראו, הבינו כי עיקר השגת רוח הקודש ונבואה על ידי עשות מצות ומעשים טובים. וזה שאמרו נעשה ונשמע, כי על ידי מעשה, נזכה לשמוע בקול ה' היינו נבואה ורוח הקודש. וזה שאמר מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שאין זוכה לשמוע בקול ד' כי אם על ידי עשיית מצות ורצון בוראו, שנאמר (תהלים קג כ) עושי דברו לשמוע כו', עד כאן דבריו עיין שם. והיינו מה מצאו כו' כי רחקו מעלי מלשמוע מצותי, וילכו אחר ההבל כמו כת הכלדים והפילסופים בכמה מקומות, ולא אמרו איה ה' כו' המעלה אותנו מארץ מצרים, כי אז על ידי שיעבוד היו ריק מכל מדע, רק על ידי אמונה ושמועה למצותיו, העלה אותן למדרגת רוח הקודש, וראיה לזה שראתה שפחה על הים כו' (מכילתא בשלח) והבן.