Chasidut על ירמיהו 44:18

משכו וקחו לבם צאן למשפחותכם וגו' ומבואר במכילתא (בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' והוא כענין שאיתא בזוה"ק (פנחס רמ"ט:) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין וכו' ובזוה"ק (אחרי ע'.) עשר זיינין חכמות אלין נחתו לעלמא וכלהו אסתאבו במצרים בר מחד דאתפשט בעלמא וכו' בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא ובי' הוו מתכנשין כל אינין זיינין בישין וחמא לון כגוונא דשעירים כלהו מליין שערא וכו' היינו שכל עבודתם הי' לזה המקום שנדמה להם אשר משם נמשך להם כל ההשפעה כמו שמצינו (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת שמים והסך לה נסכים חסרנו כל וגו' היינו שהי' נדמה להם אשר משם נמשך להם כל השפעתם וזהו ענין ע"ז של מצרים שהי' עובדים לצאן שנקרא עשתרות שמעשרות את בעליהן כי בצאן יש בטבע גודל המשכה שימשכו זו אחר זו לזה נקרא משכוכית בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון המשך במשכוכית קנה כל העדר כלא מאי משכוכית עזי דמסגי בריש עדרא ובגמ' (שבת ע"ז.) למה מסגי עיזי ברישא. כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא היינו כי יען שהרצון הקדים ית' מברייתו של עולם הי' בלי שום אתערותא דלתתא לזה נקרא זה הרצון מצד הבריאה חושך וזהו שע"ז של מצרים הי' צאן היינו שנמשכו תמיד אחר החושך שהוא כברייתו של עולם ברישא חשוכא אמנם שאין בחפצם שיהי' הדר נהורא ע"י אתערותא דלתתא מפאת עבודתם כי אם כל חפצם הוא להתפשט במחשוך כל מעשיהם ולילך בלי אור לכן נאמר לישראל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמבואר שם מאי משכו וכו' משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין וכו' היינו שיקבלו ישראל רק את עיקר המכוון מזה החושך קדמאה ויכירו שכל המכוון מזה שהוא ברישא חשוכא רק למען שיהי' ניכר מסיבתו יותר האור בהבנת תפיסתם כי אור אינו ניכר אלא מתוך החושך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז.) לית נהורא אלא מתוך חשוכא לזה כתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' וכמבואר בזוה"ק (בא מ':) אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' ובזוה"ק (אמור ק"ב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וכו' היינו שבעשור מתחיל השי"ת להופיע את האור בתפיסת אדם לזה צריכין ישראל בו ביום ליקח שה את תועבת מצרים כדאיתא בזוה"ק (פנחס ר"ג:) אימרא דאיהו פסחא אמאי אלא בגין דכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו' דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים וכו' והי' זובחים אותו בארבעה עשר כי חמשה עליי' דמלכא הוא (זוה"ק אמור שם) להורות שמזה החושך בעצמו שהוא ברישא חשוכא שהאומות נמשכין אחריו לילך בחושך מקבלים ישראל ממנו כל האור בתוך תפיסת דעתם נמצא שישראל עושין מצאן של ע"ז צאן של מצוה וזהו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הפסוק (משלי ט״ו:י״ט) עצל כמשוכת חדק היינו כי העכו"ם יען שהם נמשכין תמיד אחר חושך לזה המה כמשוכת חדק כי לב האדם אינו שובת אפילו רגע וכאשר יצא לבו מכלל כעס בא בלבו מחשבת תאוה וזהו כמשוכת חדק אבל ישראל שהולכים תמיד באור תפיסתם עליהם נאמר ואורח ישרים סלולה וכמבואר במדרש (שה"ש) מוציא אדם מלבו טפה של לצנות נכנס בלבו טפה של דברי תורה וזהו וקחו לכם צאן של מצוה ולכן נצטוו ישראל על זה הקרבן באסיפת זקנים וגם נאמר בו למשפחותיכם להורות שיקבלו השפעתו ית' בלי שום הסתר פנים רק באור תפיסתם ובהארת פנים כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים:

ויתבאר ע"פ מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (ס'.) בפסוק וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה וכו' ואין תורה אלא קב"ה, אמ"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין ההוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הה"ד ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא עכ"ל, ומשמע דסט"א התחפש בלבוש קדוש להטעותם ולמשכם אחריו, אבל ישראל הרגישו כי לא זה הוא, והנה ישראל שהיו אז כ"כ בדרגין עלאין תיכף אחר השירה שעל הים שאמרו זה אלי ואנוהו, וראתה שפחה על הים וכו', אין כ"כ רבותא שהכירו שאין זה מסטרא דקדושא, אך חשש השי"ת לישראל לעתים העתידים שלא יהיו כ"כ במעלה, מה גם להנחשלים שנכשלו בחטא ר"ל אשר עבירה מטמטמת לבו של האדם וטח מראות עיניו, נקל יהי' להסט"א להטעותם, לאמור לאור חושך ולחושך אור, וכמאמר נשים הארורות ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמי' מ"ד י"ח), לזה היתה עצת ה' ליתן לפניהם ברכות וקללות, היינו שבצד הטוב תהי' דבוקה ברכה, ובצד הרע תהי' דבוקה קללה, למען יהי' ההפרש בולט וניכר אפי' לטרוטי עינים, וכמו בגשמית שמרבית סמים הממיתים חשך משחור תוארם, ולהיפוך דברים שטוב למאכל נראים יפין, וכמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, אף שעדיין לא טעמה אותו שפטה למראות עיני' שאין בו סף רעל, אדרבה מראית הפרי העידה עליו כי הוא טוב למאכל, כמו שכתבו המפרשים במקומו, כי ככה הי' בעת הבריאה שהיתה הבחירה חפשית לגמרי בלי שום נטי' לשום צד, כי באם הי' אז היכר בדבר, לא היתה נקראת בחירה חפשית מאחר שיצה"ר עוד לא ניתן בהם, אך לדורות הוא להיפוך שמאחר שיצה"ר ניתן, אם לא הי' היכר בדבר לא הי' נקרא שהבחירה חפשית, כי הי' צד ההוא מכריע ביותר, ע"כ הדביק השי"ת בצד הטוב הברכה והיא המאירה לעבר פני', ולצד הרע הדביק הקללה למען תחשוך משחור תוארה, עד שלולא יצה"ר לא הי' מקום לטעות כנ"ל, ע"כ בזה עצמו הודיעם איזה דרך טובה, וזה שאמר מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, שלכאורה בפשיטות ענין זה נופל יותר בלשון ידיעה והי' לו לומר דע אנכי נותן וגו' או עכ"פ שמע, אבל לשון ראי' אין כאן מקומו, אך לפי האמור ימתק בו לשון ראי', שמעתה הוא ניכר ובולט ונראה מהו קדושה ומהו חיצוניות: